לא כתבתי המון זמן זמן.
עכשיו זו תקופה שפשוט הכל עולה על גדותיו ואני מרגישה שאם לא אכתוב אתפוצץ.
אין לי אפילו איך להסביר את עצמי או למה לדמות.
הכל עולה עכשיו וצץ.
הכאבים צורבים את הלב לאט ואיתם באות הדמעות.
אני מרגישה מטומטמת.
תפסיקי לרחם על עצמך!
זה בכלל לא רחמים.. זה פשוט כאב בלתי נשלט.
כאב שעולה באיחור של שלוש שנים.
כי עד עכשיו לא יכולתי להרשות לעצמי לכאוב.
הייתי צריכה רק לחייך להיות נחמדה
ולהשתדל לשרוד.
עכשיו הכל מתפרק
כי הזוועה שעברתי נגמרה לחלוטין
לכן רק עכשיו באות ההשלכות הפרטיות
התגובה הנפשית המאוחרת שלי
הכאב צף מחדש ועולה לפחות כמה פעמים ביום.
איך זה מרגיש כשהוא עולה?
זה פשוט בכי בלתי פוסק.
קיווצים כואבים בלב
ופלאשבקים של תמונות וסיטואציות שמפרקות אותי.
אחרי הצפה כזאת אני מרוסקת.
מאז פיתחתי ככ הרבה פחדים וחרדות
מאז כל דבר שהיה לי ככ פשוט ומובן
נהיה מסובך וכמעט לא קיים
לפני כל הסיוט הכל היה ורוד
ראיתי את הסרטונים של כולנו מפעם
איך הכל היה פשוט לפני כן
בלי תסבוכות
עכשיו כל דבר פשוט הוא מסובך
כל מחשבה מסתיימת בחרדה
כל ריסוק מסתכם ברצון למות
ואנשים לא מבינים את הרצון הזה.
אנשים אומרים שאני עושה שטויות
שאני לא חושבת
אבל זה פשוט כי אין כבר כח להמשיך
הכאב גובר תמיד על כל רגש אחר
וזה כביכול דבר שכבר חלף
ולא בוכים על חלב שנשפך
אבל זה לא חלב והוא לא נשפך
זה הכאיב ולא יכולתי לכאוב
כי אם הייתי כואבת זה היה הופך לחסר תקווה לחלוטין
אז עכשיו אחרי שזה הפסיק באיזשהו מקום להכאיב,
עכשיו אני כואבת
עכשיו אני כואבת על הכל
ועכשיו אני רואה כמה נפגעתי
זה כל לילה לבכות
זה להיות מבולבלת על בסיס קבוע
זה להגיב בקיצוניות רגשית לכל דבר
זה להפוך להיות הבנאדם הכי תלותי שקיים
זה לשנוא את עצמך
זה לנסות להרוג את הילדה הזאת שאני ככ שונאת
אותי
לא פעם חשבתי על מה יקרה כשיגמרו לי הדמעות
מסתבר שזה לא יקרה
כי לבנתיים כל יום אני מוסיפה ליטרים שלמים
לים הכאב הזה
ואני מחייכת
ומחוקה מבפנים
אני עמידה
ומרוסקת מבפנים
אני אוהבת את הגוף הזה
אבל שונאת את הפנים
אל תסתקל בקנקן אלא במה שיש בו-
כשמדובר בי, עדיף להסתכל רק בקנקן
הבפנים זה כמו טירת זכוכית אחרי שנפלה עליה פצצת מרגמה.
הכל מרוסק ומכוער
אבל רואים שרידים של משהו יפה שהיה שם פעם.
עכשיו
הכל כואב
עכשיו אני באחד מהרגעים האלה שהדמעות זה דבר לא נשלט
כאילו מעיין של כאב עולה על גדותיו ויוצא דרך העיניים.
הלוואי ומתישהו כל הכאב הזה יהיה באיזשהי מגירה סודית במוח שלי.
והיא תהיה נעולה עם מפתח.
הכאב יהיה בשליטתי ולא יצוף כשמתחשק לו.
הלוואי יהיה לי טוב באמת
הלוואי ויום אחר אני באמת אדע מה אני עושה
עכשיו זו תקופה שפשוט הכל עולה על גדותיו ואני מרגישה שאם לא אכתוב אתפוצץ.
אין לי אפילו איך להסביר את עצמי או למה לדמות.
הכל עולה עכשיו וצץ.
הכאבים צורבים את הלב לאט ואיתם באות הדמעות.
אני מרגישה מטומטמת.
תפסיקי לרחם על עצמך!
זה בכלל לא רחמים.. זה פשוט כאב בלתי נשלט.
כאב שעולה באיחור של שלוש שנים.
כי עד עכשיו לא יכולתי להרשות לעצמי לכאוב.
הייתי צריכה רק לחייך להיות נחמדה
ולהשתדל לשרוד.
עכשיו הכל מתפרק
כי הזוועה שעברתי נגמרה לחלוטין
לכן רק עכשיו באות ההשלכות הפרטיות
התגובה הנפשית המאוחרת שלי
הכאב צף מחדש ועולה לפחות כמה פעמים ביום.
איך זה מרגיש כשהוא עולה?
זה פשוט בכי בלתי פוסק.
קיווצים כואבים בלב
ופלאשבקים של תמונות וסיטואציות שמפרקות אותי.
אחרי הצפה כזאת אני מרוסקת.
מאז פיתחתי ככ הרבה פחדים וחרדות
מאז כל דבר שהיה לי ככ פשוט ומובן
נהיה מסובך וכמעט לא קיים
לפני כל הסיוט הכל היה ורוד
ראיתי את הסרטונים של כולנו מפעם
איך הכל היה פשוט לפני כן
בלי תסבוכות
עכשיו כל דבר פשוט הוא מסובך
כל מחשבה מסתיימת בחרדה
כל ריסוק מסתכם ברצון למות
ואנשים לא מבינים את הרצון הזה.
אנשים אומרים שאני עושה שטויות
שאני לא חושבת
אבל זה פשוט כי אין כבר כח להמשיך
הכאב גובר תמיד על כל רגש אחר
וזה כביכול דבר שכבר חלף
ולא בוכים על חלב שנשפך
אבל זה לא חלב והוא לא נשפך
זה הכאיב ולא יכולתי לכאוב
כי אם הייתי כואבת זה היה הופך לחסר תקווה לחלוטין
אז עכשיו אחרי שזה הפסיק באיזשהו מקום להכאיב,
עכשיו אני כואבת
עכשיו אני כואבת על הכל
ועכשיו אני רואה כמה נפגעתי
זה כל לילה לבכות
זה להיות מבולבלת על בסיס קבוע
זה להגיב בקיצוניות רגשית לכל דבר
זה להפוך להיות הבנאדם הכי תלותי שקיים
זה לשנוא את עצמך
זה לנסות להרוג את הילדה הזאת שאני ככ שונאת
אותי
לא פעם חשבתי על מה יקרה כשיגמרו לי הדמעות
מסתבר שזה לא יקרה
כי לבנתיים כל יום אני מוסיפה ליטרים שלמים
לים הכאב הזה
ואני מחייכת
ומחוקה מבפנים
אני עמידה
ומרוסקת מבפנים
אני אוהבת את הגוף הזה
אבל שונאת את הפנים
אל תסתקל בקנקן אלא במה שיש בו-
כשמדובר בי, עדיף להסתכל רק בקנקן
הבפנים זה כמו טירת זכוכית אחרי שנפלה עליה פצצת מרגמה.
הכל מרוסק ומכוער
אבל רואים שרידים של משהו יפה שהיה שם פעם.
עכשיו
הכל כואב
עכשיו אני באחד מהרגעים האלה שהדמעות זה דבר לא נשלט
כאילו מעיין של כאב עולה על גדותיו ויוצא דרך העיניים.
הלוואי ומתישהו כל הכאב הזה יהיה באיזשהי מגירה סודית במוח שלי.
והיא תהיה נעולה עם מפתח.
הכאב יהיה בשליטתי ולא יצוף כשמתחשק לו.
הלוואי יהיה לי טוב באמת
הלוואי ויום אחר אני באמת אדע מה אני עושה