המון המון זמן לא מיסקנתי. אז בואו נמסקן קצת:
#קשה לי.
#הכאב רק מתגבר בכל רגע, אז למה שאני ארצה להתמודד?
#המצב הולך ומסתבך משניה לשניה ופשוט נעשה בלתי ניתן לפתירה. לגמרי.
#אני שונאת את ****. אולי שונאת זו לא המילה הנכונה. מפחדת ממנה. מתפדחת ממנה. מתרחקת. ועכשיו לפגוש אותה... יהיה לי קשה. נראה לי אפילו מדי.
#***** בן אדם טוב. היא כל כך מתוקה שהיא רוצה לעזור לי. ואני סתם מקשה עליה. מסכנה היא לא עומדת מול העקשנות שלי. ואני אוהבת אותה. עם הכל.
#*** בן אדם טוב. אבא בבקשה ממך תשלח לה המון המון כוחות. בבקשה. אני אוהבת אותה כל כך.
#מסתבר שאני מצליחה לאהוב באמת.
#אני שונאת לימודים. הם מכניסים אותי ללחץ.
#אני שונאת. בעצם לא. מתעבת. את האולפנה הזאת. והיא נחשבת טובה, אה?!
#אני רוצה לגמור כבר את הלימודים. לגמור כבר את הבגרויות להשנה ולעוף כבר מהאולפנה הזאת. אבל חופש... זה מפחיד לי מדי. אני יודעת שבחופש אני פשוט אקרוס. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה.
#אני לא יודעת מה לעשות עם היום האחרון של השנה. להיות באולפנה? וואללה לא באלי להיפרד. באלי ללכת ככה. בלי להגיד שלום. ועוד פעילות של המדריכות. של ****. לא רוצה את זה. להיפרד מהחברות כן, אבל מהן... לא רוצה. לא יודעת. היא אמרה לי לחשוב על זה ברצינות.
#אני עייפה. ומותשת. למה אני לא מצליחה לישון? לילה. אחד. של שינה. מה כבר ביקשתי.
#כואב לי. פיזית. ונפשית.
#אני חולת נפש.
#אני מטומטמת כל כך. והסיפור הזה עם **** רק הוכיח את זה יותר. הרבה יותר. אין גבול לטמטום שלי.
#אני רוצה לישון לנצח.
יש מצב להסבר? אני קצת קשת הבנה...