אני נוטה לתת בו אמון.
לשמוע את הקולות שלו, את הצלילים הקלאסיים שיהפכו מחר למוזיקת רוק רועשת.
נותת לו רגע להיות נוכח, לשקט, לדממה, לנשימות הרגועות של אחותי.
מנסה רגע גם. נושמת, נושפת, שואפת. עכשיו לא.
הרגע הזה שטוב בו, ולא צריך כלום יותר.
אולי אלמד יום אחד לשמוע את קצב הנשימות הטבעי גם כשרעש ההמון ירמוס את השקט.
אנסה מחר, ואחריו
אולי