אז זה מתעכב ב"ה.
גם ככה אני מעורבבת.
איזה שבת טובה הייתה לי. ב"ה!!
בערב שבת ירדתי לתפילה.
עד שהגעתי כבר היו לקראת סוף "לכה דודי"
ואז פגשתי אותה, איזה נשואה חמודה!
ואז פגשתי גם אותה. נשמה.
ואז חזרתי, בדרך נתקעתי בדשא שם
התיישבתי וחשבתי.
כמה אני אוהבת את ה'.
כמה אני אוהבת את התורה.
כמה היא חשובה לי.
כמה רציתי את הקשר הזה הרבה בגללה
כשבפעול אז בכלל לא הערכתי אתזה מספיק.
כמה אני מתגעגעת.
אליו, אל ה',
אל החיבור לאמת, לטוב המושלם.
כמה הרצון והנפש שלי
רחוקים מהצעד שעשיתי ביום שישי.
ושזה כמו עקדת יצחק, להקריב את הרצון שלי לה'.
כשמובן לי בביטחון גמור
שהמציאות מטעה ושהאמת היא אחרת.
(ש"ביצחק יקרא לך זרע")
ובכיתי, בכיתי הרבה.
אני באמת אוהבת אותו.
לו רק יכולתי להגיד לו אתזה.
והם כאלה מתוקים
הם פשוט גדלו. הקסימו אותי ממש.
והאורחות היו ממש חמודות.
והתחילו להיות לי מלא דיונים עם המשפחה.
זה אומר שהקשר איתם מתחזק ב"ה.
בסעודה שלישית קלטתי קצת כמה ה' מאוהב בנו.
שרתי את "יעלה בואי לגני".ו... וואו.
אבא.אני ממש מתגעגעת אליך.
ואני יודעת ובטוחה שגם אתה אלי!
"השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימנו כקדם".