"בכל אחד מישראל יש נקודה טובה יקרה מאד, שרצונה חזק תמיד רק לעשות רצון קונה, אך התאוות שוברין לבו, ועל-ידי-זה לבו רחוק מהנקודה. על-כן צריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו, כדי שיאיר בחינת הנקודה שבו ללבו ועל-ידי-זה יתבטל ערלת-לבו, דהינו אהבות רעות שהם חרפת-לב, שהם שוברים לבו של אדם." (לקוטי עצות, התבודדות, אות ד').
יש סימן יותר מדוייק מזה? לא נראה לי.
שהיא אומרת שבכל יהודי יש נקודה טובה. וגם בי יש. ועכשיו אני רק צריכה לגלות אותה.
ואני לא ממש מאמינה.
ואז, שבת, אני פותחת את הספר "פתחו שערי הלב" של הרב קרליבך, סתם בעמוד כלשהו בלי מטרה מסויימת, ופתאום אני רואה את הציטוט הזה מלקוטי עצות. פתחתי את המקור, וכתבתי את זה.
לכל אחד מישראל יש נקודה טובה יקרה מאד. שרצונה חזק תמיד רק לעשות רצון קונה. על כן צריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו. כדי שיאיר בחינת הנקודה שבו ללבו.
אמאלה.
זה מפחיד. ממש. בקטע טוב.
טאטע.
יש השגחה. מדוייקת. לכל אחד.
יש סימנים משמיים. זה קורה.
עכשיו צריך להתפלל שאני באמת אאמין בזה.
וכאילו, אפילו באותן מילים.
כשהיא אמרה את זה שאלתי אותה מי אמר.
היא ענתה שגדולים. והיא לא זוכרת מקורות.
ופתאום, יום אחרי, אני רואה את זה.
ומי אומר?
רבנו.
יש השגחה פרטית יותר גדולה מזו? יכול להיות. אבל זה... גדול. עצום.
ועוד איפה? בסימן התבודדות.
כאילו, בדיוק בדיוק בשבילי.
וואי טאטע.
תעזור לי להאמין בזה.
אני רוצה להתבודד.
אני צריכה בשביל זה כוחות, ואומץ, שאין לי.
הכוחות שלי כבר די נגמרו.
אני צריכה להעז באמת כדי לעשות את זה.
אני רוצה להאמין שיש בי נקודה טובה.
ואני באמת רוצה לעלות ולעשות את רצון ה' יתברך.
ואני צריכה ללמוד להתפלל.
ואני צריכה לחזור להתבודד.
ודי טאטע אני צריכה אותך פה.
איתי.
קרוב.
אני רוצה גאולה.
גאולה שלימה.
"וכל הגאולה האחרונה תלויה בזה, כי בזה תלוי עקר תיקון התשובה לבלי לייאש עצמו אפילו בדלי דלי דלות וכו'...רק כל אחד צריך להבין בעצמו, שיחוס על עצמו, ואל יתייאש עצמו מן הרחמים לעולם, כי חסדי ה' לא תמנו ולא כלו רחמיו." (השתפכות הנפש, תורה צז).
טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע
אני חייבת אותך.