דחליל..
סגרירי ואפור...
הבוקר עלה ואיתו תחושה של דכדוך איומה..
מעט כאב..
והמון ריקנות..
הרצון לחיות..
להיות..
להתממש..
לפרק את שריון העצלות שהתלבש..
למצוא מילה חמה ללב הנואש..
לנקות אותו משאריות של צבעי גואש..
וזה היה נמאס..
זה הרגיש רע..
החלטתי שאת זה אני חייב לצעוק..
לפחות שזה ישאר ויתממש..
אם לא אני.. אז לפחות הצעקה שלי..
צעקה.. זעקה.. נאקה..
של כיסופים...
עייפה ורצוצה ממחשבות..
מלילות ארוכים..
של כיפופים..
אבל היא יודעת שהיא תשaמע..
הוא שמע אותה לפחות..
הוא הבין הוא הרגיש..
הוא ידע לתת לה מקום בפרונט..
הוא לקח אותה על הכתפיים..
צעקה בלי שניים..
ועם תרמיל ומקל.. הם הזדחלו להם אט אט..
אל תוך הלב הקר שהתחיל להתחמם ולהרגיש..
הפסיק להיות אדיש..
הוא קם מהאבל..
והחליט שהוא מתממש..
מתחדש..
מסתכל קדימה ומתרגש..
מרים את הראש מעלה..
זוקף קומה ללא עורמה..
ללא שקרים..
ככה.. וכולם רואים..
הוא עוד יגדל..
הוא עוד יהיה בפרונט..
עוד ישמעו את הצעקה שלו בעוד המון לבבות..

