החדר מחשבים באולפנא חשוך.

יש לי מלא התראות ותגובות חדשות אבל אין לי זמן עכשיו להתייחס לזה.

אני מרגישה צורך לעשות סדר במחשבות.

אני חושבת שזה באמת נובע משני הדברים האלה, כמו שאמרתי לה.

לפעמים זה היחס, לפעמים זה זה שלא צריך לעשות דברים אחרים.

כשדיברנו זה היה בעיקר היחס, אבל אי אפשר להגיד שלא יוצא לי די הרבה עניין ה'לא להצטרך'.

כשחושבים על זה, זה לא 'לא להצטרך לעשות דברים', אלא הערכה עצמית וסביבתית לכל הישג קטן בגלל הקשיים שבדרך.

זה לא שאני רוצה לעשות פחות, זה שאני רוצה יותר הערכה לכל מה שעכשיו.

אני חושבת שאני צודקת שזה מגיע מהמקום הזה, היחס. אני חושבת שהבנתי נכון איזה סוג של יחס אני מחפשת.

(זה מרשים ביותר כל מה שכתבתי כאן)

עכשיו,

עכשיו נשאר רק דבר אחד לעשות.

לדבר איתה.

אני באמת צודקת?

אני כל כך מפחדת להפגע מעצמי.

כל כך מנחשת שזה מה שיקרה, אם אני אפנה אליה.

שאני אשנא את ה-איך של הפניה. את ה-איך שלי.

יואו טאטע.

יש מצב מחר אתה מסדר לי נסיעה איתה?

או אליהם או הביתה או משהו.

זה יהיה נפלא.

נראה לי.

אם לא תסדר לי מחר נסיעה איתה אז סביר להניח שאדבר איתה עד סופ"ש.

כאילו, כל כך לא סביר, אבל זה ממש מה שאני אצטרך.

זהו.

תודה ה' על ההבנות החדשות.

ו.. בבקשה. תעזור לי בזה. 

יש פה מישו שעשה לאחרונה פעולה בזום ויכול לשתף אותנו??