אמא את זוכרת? הייתי נשכבת עלייך, מניחה ראש על הברכיים שלך, קלעת לי צמה ואני צרחתי, כאב לי
לא היו סודות ברגעים האלה, ידעת הכל. בעצם לא, לעיתים צעקתי יותר משכאבתי, כשחשבתי על זה צעקתי חזק יותר .היית את והייתי אני והיה הכאב מקשר ביננו. לא יכלתי לנתק.
הזמן עבר, מתישהוא למדתי לקחת אדויל. כשכואב לי אני נאחנת בשקט, פולטת מילה. כולאת את הנשימה בפנים.
אני כבר לא צורחת 'אמא, כואב לי' ואת יודעת, בדרך כלל לא.
אמא, אני עוברת עכשיו תקופה קשה, שנה וחצי כבר אין לי אוויר.
לפעמים אני רוצה שוב, להניח את הראש על הברכיים שלך, ולצרוח לך 'אמא כואב לי'. אני שותקת.
אני רוצה לספר לך מה עבר עלי, על הדרך הארוכה שהלכתי ועל הדרך הארוכה שעוד נותרה לי, על השברים שמסתתרים מאחורי החזות השלמה שלי.
אני שומרת עלייך, עלי. רוצה אותך יציבה, גם אם אהיה רחוקה, חוששת שאם אתקרב, האדמה תרעד תחתיך ומה יהיה עלייך, עלי?
אני שותקת, אני לא כמו שאת רוצה. רק שלא תדעי כמה רחוק הלכתי מהרצונות שלך.
מהדממה שלי, מהחיוכים המזויפים שאני מורחת, מהשתיקות, הדמעות שאני בולעת ליידך בניתי חומה, אמא.
גדולה, ארוכה, אטומה. אולי נצליח לתקשר ככה, אמא.
את לא תקראי את זה לעולם ודווקא לכן אני מרשה לעצמי לכתוב לך, לספר לך, לצעוק לך, כואב לי.
את שומעת? כואב לי. מאד
,
