ג'ון לקח שרפרף נמוך מאי שם וטיפס במאמץ למדף העליון, נובר בספרים הישנים שחיכו שם.
ריח הספרים העתיקים עלה באפו, כשלפתע הרגיש ספר דק נופל על רגלו. הוא הרים את הספר, ניער מאבק דיפדף לעמוד הראשון והחל לקרוא.
הברווזון המכוער, הוא קרא על אמא לוטה, האפרוחים, הברווזונים היפים, והברבורים באגם. כשהגיע גון לסוף הסיפור, הבליח חיוך קטן על שפתיו היבשות.
גון הביט בדמותו הנשקפת מעבר לראי. הוא נולד בממכלת הברוזונים, אבל הוא לא ברווז, גם לא ברבור. לא דומה שום חיה אחרת שהןא הכיר.
הוא החליט לצאת לחפש, אולי במקום כלשהו מחכה לו בית. לתיק קטן הוא דחף ציוד הכרחי, מצלמה, פנקס ועט.
את מסיבת הפרידה הוא ארגן לעצמו, האורחים כלל לא ידעו שגון עוזב. חשבו שזו סתם מסיבה, כמו זו שעושים ברווזונים מידי פעם לעת ערב.
הוא כיתף את התרמיל ויצא לדרכו.
חודשים עברו, שנים. והוא עדיין מחפש, ובודק.
יום אחד כשהוא צנח עייף לקרחת יער מזדמנת, היכתה בו ההבנה, הוא לא ברווז, ולא ברבור, הוא לא תנשמת, אף לא חתול. לא מכוער, לא יפה במיוחד.
אחד בלי שם,.
ממשיך לחפש, כמו מנסה לשכוח את התובנה הזו , את חוסר המשמעות של הלילה הבא.
בודד ונושא חבילה, וציוד ותקווה.
לבד, הוא בודק במפה, מסמן את היעד הבא.
בחשאי, מבעיר גפרור נוסף שינסה לגבור על החושך, מכבה אפילה.
מגונן על האור שלא יכבה, מתעקש לא להשאר בחושך. כשנגמרים חומרי הבעירה הוא תולש דף נוסף מהספר, מקמט לכדור ומשליך למדורה.
יום אחד יגמרו הדפים, הברווזון המכוער יעלם ואפילה תבוא במקומו.
