"מקום משלו"\מיכל מעוז-לוי

פעם היה איש.

היו לו הורים ואחים,אישה וילדים,

היה לו תמיד כובע על הראש,

היה לו ספר עתיק

והיו לו ניגונים  רחוקים.

עם מילים שלא הבין.

מה שלא היה לו,

הוא מקום משלו לבנות בו את ביתו.

כל חייו-עשרות,מאות, ואולי אפילו

אלפי שנים-הוא נדד ממקום למקום,

עם המשפחה, והכובע, והספר העתיק

           והניגונים הרחוקים,

ובכל פעם הקים בית במקום אחר.

 לפעמים בארצות קרות

ולפעמים בארצות חמות.

לפעמים היו לו שכנים טובים,

ולפעמים שכנים רעים.

לפעמים גר שם זמן קצר בלבד,

הוא חזר אל שפת הניגונים הרחוקים,

וכשחסרה לו מילה-המציא מילה חדשה

הוא הקים לו משפחה חדשה,ושכן

בביתו גם את כל הקרובים שהגיעו

מרחבי העולם,

הוא זרע זרעים, שתל שתילים

וגם זרע קצת פרות.

כשהתעורר הצורך,

הוא ניסה לתקן סדקים בביתו פנימה,

ולשבור קירות בין החדרים השונים בבית.

הוא ניסה לעשות דברים שאף פעם לא עשה קודם,

כשלא היה לו מקום משלו

ולפעמים גם הגיע להישגים של ממש.

אבל הוא לא היה לבד במקום.

מישהו כבר גר שם,

וגם הוא חשב שזה המקום שלו.

ולפעמים גר שם זמן רב מאוד.

אבל תמיד-במוקדם או במאוחר

הוא המשיך לנדוד.

הוא דווקא רצה

להמשיך לגור באותו מקום,

אבל בסוף תמיד גרשו אותו,

או הפחידו אותו,

או שרפו את ביתו,

או הכו אותו ואסרו אותו,

והכריחו אותו להיפרד

מהכובע,מהספר העתיק

ומהניגונים הרחוקים.

לפעמים הוא ניסה כובעים אחרים,

וקרא ספרים אחרים,

הוא ברך את השכן לשלום.

וגלה שהשכן,

שעל חלק מאדמתו התיישב,

 אינו שמח לקראתו.

הוא הסכים להתחלק עם השכן

כדי שלשניהם היה מקום,

 אך ההצעה נדחתה.

אבל האיש שפעם לא היה לו מקום,

לא ויתר על המקום שלו, ושמר עליו

וכשקמו עליו לגרשו ולשרף את ביתו,

יצא להילחם עליו.

וכדי להיות בטוח בביתו,

לפעמים אפילו גירש אחרים,

אסר אותם ושרף את בתיהם.

אבל אף אחד לא שכח מי הוא,

ובסוף הוא תמיד נאלץ לברוח,

ובסוף הוא תמיד נאלץ לברוח,

ולחפש לו שוב מקום שאינו שלו,

להתיישב בו עד הפעם הבאה.

ופעם אחת קרה לאיש שלא היה לו

מקום משלו הנורא מכל-

גם הפעם הכו אותו,אסרו אותו,

גרשו אותו ושרפו את ביתו.

אבל בפעם הזאת                                                                   

גם הרגו את הוריו,את אחיו

ואפילו את ילדיו.

והאיש שלא היה לו מקום הבין,

הוא בכה על בנו שנפל בקרב, וזכר

את ילדיו שנהרגו במקומת אחרים

 בלא קרב ומבלי  להתגונן.

הוא גבר על אויביו,

אבל שנא את המלחמה,

וחלם על שלום.

הוא חגג את חגיו

ושבת את שבתותיו באין מפריע (כימעט),

ופעם בשנה חגג את יום השנה

לשבתו בבית החדש.

ככל שחלפו ורבו השנים,

הצליח לפעמים לשכוח שפעם

לא היה לו מקום בעולם

שאין לו יותר לאן לברוח

ושהוא מוכרח למצוא לעצמו

מקום משלו.

הוא נזכר במקום אחד,

שלפי הספר העתיק שלו

היה פעם המקום שלו.

הוא לא ידע איפה המקום הזה

ואיך מגעים לשם.

אבל היה לו ברור שהוא יגע לשם-

באוויר,

בים,

וברגל.

כשהגיע למקום שספר,לא הניחו לו

להיכנס אליו.

אבל הוא זכר שאין לו לאין לברוח,

לא ויתר, ויתגנב פנימה.

הוא בנה לו שם בית,

שממנו לא יברח,

וממנו לא ייתן לאיש לגרשו.

והוכרז בפני כל העולם שזה

מקומו וזה ביתו.

הוא הניף דגל,

השתתף בהחלטות

של גורלו.

כמו שעשו במקומת האחרים שראה.

וכשהרגיש בטוח  דיו,

וכאשר הבינו שכניו שבדעתו להישאר לתמיד,

וכולם עייפו ממלחמות וקרבנות,

הם החלו לדבר שלום זה עם זה

לפעמים חשש  האיש,שילדיו החדשים,

שגדלו תמיד במקום משלהם,

ועזבו את ביתו החדש-ישן,

או יפסיקו לשמור עליו

ויצאו לחיות במקומת לא להם,

והחליט לספר  להם בסיפור זה

את סיפורו של

האיש  שלא היה לו מקום משלו.