אני בוכה עכשיו.
אוף.
לא רציתי שהדמעות האלה יבואו.
הן באות לביקור יותר מידי פעמים.
וההתמודדות הזאת קשה לי.
כל כך קשה.
ואני שואלת את הקב"ה כל פעם מחדש.
למה?
ואני נמצאת בתוך זה..
עוזרת לחברות אהובות ויקרות לי .
וזה ככ קשה לי..
כואב.
שורט.
מדברת איתה.
גם על סתם נושא.
וכל פעם מחדש.
הדמעות חונקות.
אני אומרת "רגע".
נושמת.
מחכה.
הדמעות נשארות בפנים.
עמוק עמוק.
ואני יודעת.
אני יודעת שהן יצאו בפען אחרת.
כשאהיה לבד.
בלי אף אחד.
רק הקב"ה.
ואני.
מנסה להזכר.
מתי היתה הפעם האחרונה שבכיתי לך.
או בכלל לצלם אנוש.
נזכרתי.
הפעם הנדירה שזה קרה.
זה היה בערב פורים.
במסיבה של האולפנה.
כששרנו שירי נשמה.
והדמעות דיברו בעד עצמן.
וזהו.
הדמעות לא צצו יותר ליד צלם אנוש.
למה?
קשה לי.
טאטע.
למה???
תעזור לי.
נעבור את זה ביחד.
פה תמיד 😍
