"מצד אחד אני מאוד מכילה, קשובה, יכולה להשקיע שעות בשביל אנשים וכן, 'להציל' עולמות בשיחות שלי.
אבל בצד המעשי אין ביטוי- קשה לי לקום ולעשות בשביל מישהו האחר. בצדדים הכי פיזיים טכניים של החיים-להכין למישהו ארוחה מפנקת, מטלות בבית וכו'"
אני רק משערת, תגידי אם צדקתי, שהחלק הראשון בעיקר תקף כלפי אנשים חיצוניים יחסית, והשני בתוך הבית ומול אנשים קרובים יותר.
יודעת מה החדשות? שאת נורמלית ולא היחידה. את מתארת תופעה שקיימת במציאות, כזו שלפעמים גורמת לאנשים להרגיש "מי אני בכלל?זה או זה?אני דו פרצופי?". אז זהו, שלא.
מטבע הדברים במקומות שאנחנו צריכים לעשות רושם אנחנו נשקיע יותר. מול מי שבתפיסה שלנו תמיד יהיה שם, פחות.
עוד עניין מוכר, לי בכל אופן, הקלות היחסית במתן עזרה 'לא ממשית' אני קוראת לזה, הקשבה, הכלה, שיחה, מול השקעה ממשית ופיזית. רק אם את ממש מוצפת את תתחילי להרגיש את הקושי בלתת מקום במרחב הנפשי שלך לאחרים ולמה שעוברים. את המאמץ הפיזי מרגישים הרבה יותר מהר. באופן טבעי.
זה בכללי, לגבייך ניסית לזהות למה קשור הקושי להציע עזרה? האם זה מה שכתבה נושאת עיניים הרצון לתוצאה מושלמת שמונע עשייה? האם זו הנפש שלך שדורשת את המרחב הזה נטול המחויבות הפיזית בסביבה הקרובה לפחות?אולי זה איתות שאת צריכה להקשיב פנימה. מה נכון ואיך מאזנים את הכוחות.
זה משהו שדורש בירור בינך לבין עצמך,
כמה את מסוגלת לתת ולעשות , ותעשי. נסי להתחיל במשהו אחד, העיקר שתרגישי שאת יוצאת מעצמך. זה יכול להיות גם פשוט התבוננות מה קורה סביבך, ואיך מתנהלת המציאות עם עזרה שלך ובלעדיה.
זהו בינתיים.