קודם כל, דבר ראשון,
זה לא אני שצריך להמשיך טיפול
זה העולם הזה שצריך להתחיל טיפול.
וזהו.
------
ישבנו עד חמש וחצי לפנות בוקר
בשתיקה מתוקה ויפה
שמדי כמה רגעים נקטעה משאלה
דוקרת ואמיתית
היינו יפים ביחד
על המזרון קפיצים שמצאנו
האש חיממה אותנו
קילפה אותנו
גילתה אותנו
מעט חשפה אותנו.
אבל זה לא אכפת לי,
בכלל.
הרי מה יש לי להסתיר
אני על המזרון
עם נפשי התאומה
עם חלק ממני
חלק בלתי נפרד ממני.
ואיך אמרת באחת השתיקות,
אחי, יש לנו עתיד יפה ביחד.
האמנתי לך.
אז מה היה לי להסתיר?
שתחשוף אותי האש,
הרי מה יש לי להסתיר ממך.
אבל הבוקר מייד שקמתי
עוד לפי שחשבתי על העולם ששוב פעם קמתי עליו
ישר עלתה בי מחשבה
כמעט החלטה
שאתה מסתיר משהו
לא סתם משהו,
לא סתם.
משהו רציני כזה,
כאילו אתה מפחד,
כאילו אתה חושש,
כאילו אתה לא יודע מה אני יגיד,
מה אחשוב.
כאילו אתה נרתע מהמחשבה שאדע.
והלב שלי דפק
מקצב מפחיד
על הבוקר
על המחשבה
שכמעט היתה החלטה
שאתה מסתיר משהו.
יהיה המשך לדבר הזה.
מבטיח.
(((((((