לצערינו היום הנורא הגיע.
התחלתי את הבוקר בתפילה.
הלכתי למקום מבודד.
והתפללתי.
פשוט בכיתי לריבונו של עולן על הדבר הבלתי נתפס הזה.
אחר כך כינסו את כל האולפנה לאמירת תהילים והרב דיבר.
הוא דיבר על הדבר הזה שנקרא פינוי.
15 עשר בתים.
15 משפחות.
שפשוט מוציאים אותם מהבית שלהם.
והורסים אותו.
למה?
סתם.

בית יפה.
מעוצב.
שלוש קומות.
היום הוא קיים.
מחר אין בית.
אין לאן לחזור.
ושוב הדמעות.

ככה כל הבוקר עבר בדמעות.
כ'כ קשה.

אחר כך נכנסתי לשיעור.
לא הצלחתי להתרכז.
איך זה יכול להיות שאני יושבת בכיתה ולומדת בזמן שאחים שלי מגורשים מהבית.
אז יצאתי.
פתחתי את המחשב והסתכלתי על תמונות וסרטונים.
לא היה קל לראות את זה.
ושוב.
דמעות.
דמעות של תקווה שזה יהיה הפינוי האחרון.
דמעות של צער על זה שלא הייתי בעצרת ולא לקחתי חלק במאבק. לצערי.
והלב.
הלב נקרע.
איזה מלחמת אחים נוראית.
אחים שמוציאים את אחים שלהם מהבית.
מהבית שנמצא על אדמת ארץ ישראל.
מזכיר לי את פינוי גוש קטיף.
איך זה יכול להיות שדבר כזה קורה שוב??
למה לא לומדים מטעויות???
פתאום אני קולטת את הזכות שיש לי.
הזכות שיש לי לגור בארץ ישראל. בהתיישבות.
בארץ שאבות אבותי חלמו עליה בגלות.
בארץ ששוטטת דם של גיבורים שהיו מוכנים לעשות הכל למען ארץ ישראל.
ואני מזכירה לעצמי שוב ושוב שהכל זה חשבונות שמיים.
חשבונות שמיים קשים שאין ביכולתינו להבין.
אז בואו נהיה גאים שזכינו לגור בארץ ישראל!
אז בואו נתפלל ונקווה להגיע לארץ ישראל השלימה!!!
נתפלל שארץ ישראל תיבנה ותיקונן!
נקדם את החלת הריבונות על שטחי יו'ש!
נודה לה' יתברך על הזכות שיש לנו להיות פה. בארץ ישראל.
בציפייה גדולה לביאת המשיח!
בציפייה לגאולה לאומית ופרטית!
לציפייה לראות את בניין בית המקדש בתפארתו!

בשורות טובות ישועות ונחמות!

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען