כשקראתי את היחפות שלך, זה עורר בי משהו.
חשבתי על היחף הגברי מול היחפות הנשית, והנה מצאתי את הטקסט המהמם הזה בפייסבוק.
תהנה!
עוד לא הספקתי לקרוא, אולי בקרוב אצליח.
נועה שורק
11 ינואר 2016
א.
מגיל קטן הייתי ידועה כיחפנית, והייתי מדרגת את התגובות שקיבלתי לפי רמת המקוריות שלהן.
הטבח של האולפנה היה מעיף אותי בצעקות החוצה, הזקנה הנחמדת היתה שואלת למה חמודה איפה הנעליים שלך, המבוגר השנון-כביכול היה שואל אם לערוך מגבית ולקנות לי נעליים, המורה לאמנות היתה עושה פרצוף כי בחדר אמנות יש מוזאיקה על הריצפה ומעלימה עין, החברים היו מחביאים לי את הסנדלים וצוחקים כשאני חוזרת הביתה בלעדיהם אפילו בלי להרגיש, המזכירה מהיסודי היתה מחייכת-גוערת שאיך זה לא עבר לי עדיין, אמא היתה מבקשת שלא אצא ככה במיוחד אחרי שכבר נעקצתי מנדל ארסי כשלא הקשבתי לה, המנהל היה כועס כי כאן זה לא חוף הים ולכי תנעלי מיד נעליים, השכן במעלית נזף שאני צריכה לכבד את עצמי ושאני בת של מלך,
וכל כך הרבה שאלו: לא קר לך? לא חם לך? איך לא כואב לך? זה לא מגעיל אותך?
ב.
יש יותר מחמישים שירים על יחפנות, כמעט ורק נשית.
זו תופעה שעוברת כבר שנים ארוכות אידיאליזציה ורומנטיזציה מדהימות. אישה יחפה זה דבר טהור, חופשי, יפה וענוג.
יש לי סקופ: כשהולכים על אספלט, כפות הרגליים משחירות. מבטיחה.
ג.
אז מה הסיפור?
למה כשהלכתי יחפה זה היה מוזר ולא מכבד, וכשמחשוף כף רגלה של מושא השירה אצל לאה גולדברג נלטף בעלי האספסת, זה השרה רוגע וסליחה על השיר?
ד.
מי שלא הלך יחף לעולם לא ידע להעריך את הצל על המדרכה בשתיים בצהריים באוגוסט. הוא לא ידע שבחורף אפשר לדרוך על הצמחייה כי היא ירוקה ורכה, אבל בקיץ היא מלאת קוצים. הוא לא ידע שכשהולכים בדרך הקיצור הביתה, הכי נעים זה לדרוך על אדמת החמרה הנקייה. הוא לא הרגיש את זרימת המים על הכביש ביום של גשם, את הבוץ שמבצבץ מבין האצבעות. הוא לא ידע שאם רוצים כפות רגליים נקיות צריך ללכת על דשא או לדרוך לרגע בשלולית מהגשם של אתמול. הוא לא ידע שדולומיט הוא סלע כואב, שיש כל מיני סוגים של אספלט, שקוץ יכול להשאר בתוך הרגל חודשיים אבל בסוף הוא יצא. הוא לא ילך על קצות האצבעות בדרך לזרוק את הזבל כי יש כמה שמנפצים בקבוקי בירה...
ה.
את כל התחושות האלו אפשר לצמצם לשלוש מילים: מגע בלתי אמצעי.
הצורך לחיות את הדברים מקרוב, כמה שרק אפשר, בלי מחיצות.
ו.
אנחנו נוהגים להביט בטבע מנקודת מבט רומנטית. האדם הקטן מול הפראיות מעוררת ההשראה שבנוף חסר המעצורים. שירה היא אחת הדרכים של האנושות לבטא רומנטיקה, ודרכה להביע גם את עומק הרצונות שלנו. ככזו, אפשר אולי לומר שהעובדה שיש כל כך הרבה שירים על המגע הבלתי אמצעי הקטן הזה עם הטבע, עם החול על חוף הים או עם שלפי השיבולים, בעצם מבטאת רצון אמיתי ועמוק במגע שלנו עם מה שסביבנו: רצון לחוש.
ז.
כאן מגיעה המציאות ו, געוואלד, שוברת לנו את הרומנטיקה. על הקרקע יש קוצים וזכוכיות ולכלוך. ולפעמים כל כך חם שאי אפשר לעמוד במקום יותר מעשר שניות.
ח.
לכמה אנשים בעולם יש תמונות נוף מרהיבות של גדולי האימפרסיוניסטים, הנטורליסטים והרומנטיקנים? כמה אנשים בעולם צופים או קוראים נשיונל ג'אוגרפיק?
כמה מתוכם ילכו בשביל הנופים המרהיבים האלו יום שלם ברגל, עם תיק על הגב? כמה יעזו בכלל לגעת בבעל החיים שראו בכתבה?
ט.
אנחנו עומדים בפני סתירה. מצד אחד- יש בנו רצון עמוק ונקי לבוא במגע עם מה שסביבנו. מצד שני– אנחנו נרתעים מאוד מאותו מגע עצמו, הוא לא עומד בקנה אחד עם המציאות שאנו מורגלים אליה.
י.
החיים שלנו היום סובבים, בחלקם הגדול, סביב עולם תיאורטי. הכסף שלנו לא עשוי מכסף, העבודה שלנו יכולה להיות מול מחשב, כשהמגע היחיד הוא במקלדת. הרבה מאוד קשרים מתבססים על רשתות חברתיות ושיחות ממרחקים גדולים. מה שמחזיק את ההתנהלות הכלכלית שלנו תלוי בהגדרות תפקידים ומשחקי כוחות. היחס שלנו לאנשים בנוי מידע שמגיע אלינו מהתקשורת.
מעצבי תפיסת העולם שלנו הם רעיונות תיאורטיים לחלוטין.
או במילים אחרות- אנחנו חיים בחברה אנושית.
המגע הבלתי אמצעי היומיומי שלנו מסתכם באוכל, במגע בין בני אדם, ובמגע בחפצים שנוצרו בצורות מלאכותיות למיניהן.
יא.
להתנגד לזה זה לבקש לחזור לתקופת הציידים- לקטים. תקופה בה מעצבי החיים והמגע כולם בלתי אמצעיים וקונקרטיים לחלוטין.
יב.
אין בי שום רצון לחזור לשם. החברה האנושית שלנו היא היא הסיפור, הרעיונות התיאורטיים שמחזיקים את הכלכלה שלנו, את המדינה שלנו, את סדר היום שלנו, הם טובים ונצרכים.
אבל הזעקה היחפנית שבוקעת מהאיזור הרומנטי והרגשי שלנו, מגיעה ממקום אמיתי. ממקום אנושי טבעי. כמו שא.ד גורדון כתב: "כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג". יש בנו צורך אמיתי לגעת בדברים, להיות חלק מהטבע, חלק מהאדמה ממנה נוצרנו, חלק מהאנשים שסביבנו.
בואו לא נתעלם מהקשר האמיתי שלנו לצד הזה בעולם. לתחושת הגשם על הפנים, לצריבת השמש, לעטיפתו של הוואדי, לצילה של השיטה או של הגפן.
בואו נהיה קצת יחפנים.
