כעלה הנידףכוסף
עבר עריכה על ידי כוסף בתאריך ה' בתמוז תשע"ח 06:36
עבר עריכה על ידי כוסף בתאריך ה' בתמוז תשע"ח 06:35

שמעתי אומרים

השמר לך מלכת-אור כשדים

והלכתי, ושריתי

אף ראיתי שטן וצחקתי

ובסבך קוצים ובסופות שלגים

סללתי שביל

(בדרך)

בכף ידי

בכף רגלי

הערומה

 

ובעת דמדומים אחת

עת פיג'מה מרוטה לעורי ונעל זרוקה

עולמי

אפפה פתע אש סמיכה

וכר הצמיח קוץ

נקם שטן

בחיוך של

צחוק

 

 

האמת שאינני מבין כ"כ בפסיחות, אשמח לתגובות.

נ.ב @L ענק אם אתה כבר מבקר פה לפעמים, אשמח מאוד להארות והערות שיפור ייעול קידום וכו'

 

ועוד הערה אחרונה, 'השמר מלכת אור כשדים' כוונתי מלכת מאור כשדים

התכוונת 'את עולמי'?L ענק

אהבתי האמת, זה טוב ומתגלגל נכון, פחות הרגשתי
כאן פסיחות יותר הרגשתי
פיסוק נכון.

היו שלוש נקודות שכדאי לשים לב אליהם. ומעניין אותי לשמוע למה כתבת אותם ככה.

כף הרגל הערומה לעומת הנעל הזרוקה.
מה מיוחד בדמדומים,
והחיוך של צחוק, נשמע בסך הכל דבר עליז.
זה הכוונה?

...כוסף

קודם כל ממש תודה על תגובה.

 

דמדומים, אם נלך על דמדומי 'היום' זה אומר שעה בה נחלש האור אין זו שעה של חושך רק החלשת אור. של התרופפות. שעה המאפשרת את כניסת הלילה.

חיוך של צחוק, צחוק עלי. [בתחילה נכתב 'ראיתי שטן וצחקתי' היינו עברתיו ללא קושי, אף בצחוק שמחת ניצחון. אולי היה מתאים יותר 'ולעגתי'. ובסוף, כשתפסני בעת דמדומים השיבני לגלוג]

נעל זרוקה האמת שכשכתבתי לא חישבתי קישור ל'כף רגלי הערומה'. בכף רגל ערומה כוונתי הייתה אף בקור ובקוצים סללתי שביל [ולא רק כשהיה נוח, אלה אף שהייתה רגלי חשופה וכו']  ובנעל זרוקה כיוונתי בעיקר לצמצום העולם בו הייתי שרוי (לדברים קטנים ולשעה של רפרוף) ל'פיג'מה מרוטה ונעל זרוקה']

 

מצטער על הארוך, ושוב תודה.

וואו, אתה כותב טוב.לב סדוק

השימוש במילה 'פיז'מה' יפה בעיני, כי זה מפתיע כזה.

 

 

האמת שלא לגמרי הבנתי. אבל גם בלי להבין זה יפה ממש, הכתיבה.

תודה תודהכוסף


מצאתי!L ענק

כשקראתי את היחפות שלך, זה עורר בי משהו.
חשבתי על היחף הגברי מול היחפות הנשית, והנה מצאתי את הטקסט המהמם הזה בפייסבוק.
תהנה!
עוד לא הספקתי לקרוא, אולי בקרוב אצליח.

נועה שורק

11 ינואר 2016

א.
מגיל קטן הייתי ידועה כיחפנית, והייתי מדרגת את התגובות שקיבלתי לפי רמת המקוריות שלהן.
הטבח של האולפנה היה מעיף אותי בצעקות החוצה, הזקנה הנחמדת היתה שואלת למה חמודה איפה הנעליים שלך, המבוגר השנון-כביכול היה שואל אם לערוך מגבית ולקנות לי נעליים, המורה לאמנות היתה עושה פרצוף כי בחדר אמנות יש מוזאיקה על הריצפה ומעלימה עין, החברים היו מחביאים לי את הסנדלים וצוחקים כשאני חוזרת הביתה בלעדיהם אפילו בלי להרגיש, המזכירה מהיסודי היתה מחייכת-גוערת שאיך זה לא עבר לי עדיין, אמא היתה מבקשת שלא אצא ככה במיוחד אחרי שכבר נעקצתי מנדל ארסי כשלא הקשבתי לה, המנהל היה כועס כי כאן זה לא חוף הים ולכי תנעלי מיד נעליים, השכן במעלית נזף שאני צריכה לכבד את עצמי ושאני בת של מלך, 
וכל כך הרבה שאלו: לא קר לך? לא חם לך? איך לא כואב לך? זה לא מגעיל אותך?

ב.
יש יותר מחמישים שירים על יחפנות, כמעט ורק נשית.
זו תופעה שעוברת כבר שנים ארוכות אידיאליזציה ורומנטיזציה מדהימות. אישה יחפה זה דבר טהור, חופשי, יפה וענוג. 
יש לי סקופ: כשהולכים על אספלט, כפות הרגליים משחירות. מבטיחה.

ג.
אז מה הסיפור? 
למה כשהלכתי יחפה זה היה מוזר ולא מכבד, וכשמחשוף כף רגלה של מושא השירה אצל לאה גולדברג נלטף בעלי האספסת, זה השרה רוגע וסליחה על השיר?

ד.
מי שלא הלך יחף לעולם לא ידע להעריך את הצל על המדרכה בשתיים בצהריים באוגוסט. הוא לא ידע שבחורף אפשר לדרוך על הצמחייה כי היא ירוקה ורכה, אבל בקיץ היא מלאת קוצים. הוא לא ידע שכשהולכים בדרך הקיצור הביתה, הכי נעים זה לדרוך על אדמת החמרה הנקייה. הוא לא הרגיש את זרימת המים על הכביש ביום של גשם, את הבוץ שמבצבץ מבין האצבעות. הוא לא ידע שאם רוצים כפות רגליים נקיות צריך ללכת על דשא או לדרוך לרגע בשלולית מהגשם של אתמול. הוא לא ידע שדולומיט הוא סלע כואב, שיש כל מיני סוגים של אספלט, שקוץ יכול להשאר בתוך הרגל חודשיים אבל בסוף הוא יצא. הוא לא ילך על קצות האצבעות בדרך לזרוק את הזבל כי יש כמה שמנפצים בקבוקי בירה...

ה.
את כל התחושות האלו אפשר לצמצם לשלוש מילים: מגע בלתי אמצעי.
הצורך לחיות את הדברים מקרוב, כמה שרק אפשר, בלי מחיצות.

ו.
אנחנו נוהגים להביט בטבע מנקודת מבט רומנטית. האדם הקטן מול הפראיות מעוררת ההשראה שבנוף חסר המעצורים. שירה היא אחת הדרכים של האנושות לבטא רומנטיקה, ודרכה להביע גם את עומק הרצונות שלנו. ככזו, אפשר אולי לומר שהעובדה שיש כל כך הרבה שירים על המגע הבלתי אמצעי הקטן הזה עם הטבע, עם החול על חוף הים או עם שלפי השיבולים, בעצם מבטאת רצון אמיתי ועמוק במגע שלנו עם מה שסביבנו: רצון לחוש.

ז.
כאן מגיעה המציאות ו, געוואלד, שוברת לנו את הרומנטיקה. על הקרקע יש קוצים וזכוכיות ולכלוך. ולפעמים כל כך חם שאי אפשר לעמוד במקום יותר מעשר שניות.

ח.
לכמה אנשים בעולם יש תמונות נוף מרהיבות של גדולי האימפרסיוניסטים, הנטורליסטים והרומנטיקנים? כמה אנשים בעולם צופים או קוראים נשיונל ג'אוגרפיק? 
כמה מתוכם ילכו בשביל הנופים המרהיבים האלו יום שלם ברגל, עם תיק על הגב? כמה יעזו בכלל לגעת בבעל החיים שראו בכתבה?

ט.
אנחנו עומדים בפני סתירה. מצד אחד- יש בנו רצון עמוק ונקי לבוא במגע עם מה שסביבנו. מצד שני– אנחנו נרתעים מאוד מאותו מגע עצמו, הוא לא עומד בקנה אחד עם המציאות שאנו מורגלים אליה.

י.
החיים שלנו היום סובבים, בחלקם הגדול, סביב עולם תיאורטי. הכסף שלנו לא עשוי מכסף, העבודה שלנו יכולה להיות מול מחשב, כשהמגע היחיד הוא במקלדת. הרבה מאוד קשרים מתבססים על רשתות חברתיות ושיחות ממרחקים גדולים. מה שמחזיק את ההתנהלות הכלכלית שלנו תלוי בהגדרות תפקידים ומשחקי כוחות. היחס שלנו לאנשים בנוי מידע שמגיע אלינו מהתקשורת. 
מעצבי תפיסת העולם שלנו הם רעיונות תיאורטיים לחלוטין. 
או במילים אחרות- אנחנו חיים בחברה אנושית.
המגע הבלתי אמצעי היומיומי שלנו מסתכם באוכל, במגע בין בני אדם, ובמגע בחפצים שנוצרו בצורות מלאכותיות למיניהן.

יא.
להתנגד לזה זה לבקש לחזור לתקופת הציידים- לקטים. תקופה בה מעצבי החיים והמגע כולם בלתי אמצעיים וקונקרטיים לחלוטין.

יב.
אין בי שום רצון לחזור לשם. החברה האנושית שלנו היא היא הסיפור, הרעיונות התיאורטיים שמחזיקים את הכלכלה שלנו, את המדינה שלנו, את סדר היום שלנו, הם טובים ונצרכים.
אבל הזעקה היחפנית שבוקעת מהאיזור הרומנטי והרגשי שלנו, מגיעה ממקום אמיתי. ממקום אנושי טבעי. כמו שא.ד גורדון כתב: "כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג". יש בנו צורך אמיתי לגעת בדברים, להיות חלק מהטבע, חלק מהאדמה ממנה נוצרנו, חלק מהאנשים שסביבנו.
בואו לא נתעלם מהקשר האמיתי שלנו לצד הזה בעולם. לתחושת הגשם על הפנים, לצריבת השמש, לעטיפתו של הוואדי, לצילה של השיטה או של הגפן.

בואו נהיה קצת יחפנים.

וואי, צור תודה!נערת טבע

כיחפנית גאה, שהפסיקה רק מטעמים רפואיים (סתם סתם, לא רק, אבל חלום חיי להלך יחפה גם במרחב הציבורי.. )

תודה על זה!

 

ו@כוסף, תודה על השיר.
אני לא כ"כ יודעת לתת ביקורת בונה כרגע, אז רק שזה יפהפה ונוגע.
ויש לך יכולת להעביר תמונה מאוד חיה.

ואו, באמת קטע מדהיםכוסףאחרונה
עבר עריכה על ידי כוסף בתאריך ט"ו בתמוז תשע"ח 01:52

זה נפלא

נהנתי ממש. היה שווה כל רגע...

תודה רבה!

 

נ.ב שחכתי לענות לשאלתך 'התכוונת את עולמיי. אז כך: התכוונתי כמו שכתוב 'עולמי' ופשוט זה הולך על השורה שמעל 'נעל זרוקה, עולמי'

היי, זה יפה!פסידונית
נגמרימח שם עראפת

זה מתחיל, אמר ראש ממשלה.

זה מתחיל, הורה רמטכ"ל.

זה מתחיל, צעק רב פקד.

זה נגמר, מלמל תושב.

טורים טורים הם נכנסים. ווסטים כהים, כובעי מצחיה. מאות חיילים, תנועה אחידה. עוברים ברחובות, נותנים לנו להרגיש כמה אין לנו שום סיכוי נגדם. "קלגסים!" צעק מישהו. אחד החיילים חנן אותו במבט. קר. אטום. ההכנה המנטאלית שהם עברו באה לידי ביטוי עכשיו. "תסתלקו מפה!!" צועקת גברת שמידט. ניצולת שואה. "באתם לקחת אותי לגטו?! להחזיר אותי לאוושוויץ?!" החיילים ממשיכים קדימה. כמה דקות של שקט. ואז, זה התחיל באמת. דפיקות בדלת. בפתח אבעה חיילים. מדי צה"ל. ווסט שחור עם דגל ישראל. כובע מצחייה שחור. "שלום," אומר מפקד הכוח. "באנו לעזור לכם לארוז." חיילת מאחוריו מחזיקה ארגזים. אני מסתכל עליו. מבט אטום. "באנו לעזור" הוא אומר לי. "העזרה הכי גדולה תהיה שתסתלקו מפה ולעולם לא תחזרו," אני עונה וקולי נשבר. "הדגל הזה", אני צועק עליו, ודוקר אותו בחזה, במקום שנתפר הדגל על הווסט שלו, "הדגל הזה אמור להגן עליי!!! לא לגרש אותי מהבית!!" החייל מסיט מבט. הם מסתובבים. הלוואי שלא יחזרו לעולם.

"אבא.." לוחשת ילדה מאחוריי. תחייה. מתוקונת, בת 11. עוד חודשיים הבת מצווה שלה. איפה נחגוג לה? האם ייתנו לנו להישאר כאן, בבית שלנו? האם יבטלו את גזירת הגירוש הנוראה? אבל כל המחשבות קבס האלה זזות הצידה. "אבא..." לוחשת תחייה שוב. "כן מתוקה?" אני מחייך אליה חיוך עצוב. "אבא מה הם רצו?" היא שואלת. העיניים שלה גדולות, והיא מסתכלת עליי. מפחדת מהתשובה. היא כבר לא ילדה קטנה. "תחיילי," אומרת אמא ומושכת אותה לחיבוק, "היום בבוקר היה פה חייל שנתן לנו צו פינוי." אני נשען על המשקוף בכבדות. "אמא מה זה אומר?" עיניה הגדולות מתלחלחות. "אמא זה קורה? אמא, אבל אמרתם שלא..!" שרה מחבקת אותה חזק חזק. "זה חלום רע מתוקה," היא לוחשת וקולה רועד. "זה סיוט שמתגשם," אני אומר בקול חלול ששום רגש אין בו. שרה מרימה את תחייה ונשענת עליי. תחייה מזילה דמעות. "איפה נגור?" היא שואלת שרה מחבקת אותה חזק. אני עוטף את שתיהן בחיבוק. "איפה נחגוג בת מצווה?" שואלת שוב הקטנה. שרה מתפרקת בבכי. היא טומנת את פניה בכתף שלי ותחייה בוכה איתה. העיניים שלי רטובות. אני מוליך אותן לספה ושם אנחנו בוכים ביחד. לאט נפסק הבכי. שרה נזכרת ביום הראשון שלנו בבית. תחייה נזכרת שנסענו ביחד בטרקטור לים. הקטנים מצטרפים ויושבים איתנו בספה. צור בן התשע. בן ציון, ששנה הבאה יעלה לכיתה א'. לאיזה בית ספר נשלח אותו? מרים שהשנה נכנסה לגן. ודביר, שעדיין לא יודע לדבר. אנחנו יושבים על הספה מחובקים.

ואז החיילים חוזרים. ואיתם הדמעות. הם מגיעים עם אדם מזוקן, שמעל לחולצה לבנה יש לו אפודה כתומה, עם מילה גדולה בת שתי אותיות שחורות: "רב".

הם דופקים. אני לא פותח. צור מסתכל עליהם מהחלון. "ילד איפה אבא?" שואל אחד מהם. צור מסתכל עליו. "אתם של ישראל?" הוא שואל. הם לא עונים. צור חוזר אלינו לספה. אני קפוא כמו פסל. קטעי חיים רצים לי במוח. הגוש. החולות. החממות שלי. הים.

ואז הם נכנסים. פורצים את הדלת שלי. אני נעמד בזעם. "תסתלקו מפה!" אני צועק. "רשעים!!" אני מנופף בפראות באוויר, רץ אליהם מהספה. "צאו לי מהבית!!!" הראייה שלי נעשית מטשוטשת, ואני דוחף אותם. "לכו", אני בוכה. "בבקשה".

שלט כאן גרים בכיף יגאל ושרה נופל לריצפה. אני נופל איתו ביחד ושנינו נשברים. החיילים מהססים רגע בכניסה. דביר מתחבא אצל אמא וצורח בפחד. האיש עם הווסט הכתום עוזר לי לקום, ומאחוריו אני רואה את צור קופץ מהחלון. "צור לאן אתה הולך?" אני שומע את אישתי צועקת בפאניקה. "אני הולך להיפרד מהים," הוא צועק בחזרה. הילדים ושרה בוכים על הספה. האיש בכתום מציג את עצמו. הוא רב, הרב חיים. הוא מתיישב מולי, מנחם אותי. "זה קשה לאבד את כל מה שיש לנו", הוא אומר. "זו גזירה משמיים, אלה אחים שלנו שנגזר עליהם לגרש אותנו מביתנו." היד שלו על הכתף שלי. והוא ממשיך לדבר. אבל אני קוטע אותו, ומצביע על החייל שעומד לידינו. שמסתכל לצד. שלא לפגוש במבט שלי. "זה אח שלי?!" אני שואל. "זה אח שלי?!?!" אני צועק וקם, מתנדנד בטשטוש הדמעות.

"אתה לא אח שלי!!! לא אתה ולא אף אחד מכם!!! יהודי לא מגרש יהודי, אח לא מגרש אח מהבית שלו!!!" הרב מנסה לחבק אותי ואני הודף אותו. מפקד הכוח מניח יד על הכתף של הרב. "הרב חיים, בוא נתקדם." הרב זז מעט הצידה. "אתה!!! אני שואג עליו, "אתה חלאה!!!" החייל מביט למעלה בפרצוף אטום. "מר ישראלי, אני עשיתי לך משהו? זו החלטת ממשלה. אני מבקש, אל תקשה עליי". סטאחחח!!! הוא נהדף הצידה מהסטירה. "אתה לא עושה לי כלום?!?!?! אתה נאצי!!!! אתה, עם המדים שלך, עם הווסט השחור שלך," אני מתייפח, "אתה לא עושה לי כלום?!?! אתה מגרש אותי מהבית!!!! אתה זורק אותי לרחוב, אתה לא אח שלי!!! אתה נאצי!!!!" תגבורת חיילים נכנסת לבית. ארבעה לובשי שחורים מפילים אותי לרצפה. "מה אתם עושים לאבא שלי!!!! תעזבו אותווווו!!!! דיייייייי---- תעזבי אותיייייי אמאאאאא----" העיניים שלי נעצמות ולא רוצות להיפתח. מרים צורחת. חיילת תולשת את דביר מהידיים של שרה.  גוררים אותי החוצה. נגמר.

נגמר, בוכה תושב.

נגמר, מדווח רב פקד.

נגמר, מאשר רמטכ"ל.

נגמר? חושב ראש ממשלה.

...תמימלה..?

לא הייתי מסוגלת לקרוא את הכל אבל ריפרפתי... מטורף, כרגיל, כואב מאוד, חשוף מאוד, קצת קשה לקריאה אבל וואו, אין מילים, תמשיך ככה, אין לי מה לומר......

תודה גברתימח שם עראפת

כואב מאודרקאני

כתיבה מדהימה

חן חןימח שם עראפתאחרונה

שעראשר ברא

בזרה"ק

אני העבד ניצב מנגד.

אני מרגישה שכל עוד אנחנו לא נמצאים שם,

אנחנו ניצבים מנגד.

ושעריך כותנה, ברזל, אריות, שכם, פרחים הם דופקים,

ושער אחד מחכה להיפתח ברחמים.

ואיך אפשר להמשיך להיות ניצבים מנצד?

כשאני העבד!!

רחם.

אנחנו לא העבדשנונימיאחרונה

בן השפחה (ישמעאל) יושב בארמון

ובן המלך (ישראל) עומד בשער החיצון

לכיסאו ישוב בצדקתו

ינקום נקמת עמו

וישפוט גוזלי מלכותו

נביאי ומבטיחי שקר

טענו לכתר

שימרנו מכולם

שומר ישראל לעולם

מונדיאל תשעה באבימח שם עראפת

יהההה!! תשעה באב הגיע רבותיי!! הנה השחקנים שלנו עולים למגרש, הנהונים, וקדימה, החזן ניגש... אוקיי החזן מורח את ערבית בעצב הנכון, איזה משחק זה עומד להיות!!

שימו לב לאדון משמאל, בשולחן הקידמי!!! אני אומר לכם, הוא עוד יפתיע במשחק הזה! והנה- מתחילים!!! שליח הציבור מתחיל פרק א'!! ו... איזה תזמון מושלם!!! מר חיים כהן, האדון משמאל, פורץ בבכי בדיוק במילים "בכה תבכה בלילה"!!! איזה יופי של מהלך פתיחה!!! רגע רגע! רבותיי!!! יש לנו פייט!!! שתי שולחנות מאחורי מר חיים, אנחנו כבר בפסוק ה', ומר שלום ממרר בבכי קורע לב!!! מר חיים מלכסן מבט, שימו לב רבותיי!!!! עומדת להיות פה התנגשות!!!! כן כן כן כן!!!! מר חיים עוקף אותו בסיבוב, איזו יללה מסמרת שיער!!! כן, חיים, כן!!! איזה יופי אתה בוכה על החורבן!!!

בינתיים באגף הימני קורה משהו מעניין, נראה שהאדון בן ציון מתכונן לקראת פרק ב'!! והנה הוא מצטרף לקרב!!!! שכנו לספסל האדון ברוך מקנח את אפו ברעם שכזה!!! אחח, איך הוא חש את צער השכינה!!!!

באגף האחורי בחורי הישיבה מפתיעים!!! "בתולותי ובחורי נפלו בחרב" והבחורים פה נותנים יופי של צווחות, ממש כתיישים בדרך לשחיטה!!! איזה יופי של משחק!!!!

עכשיו תור הרב!!! שימו לב לזה!!! "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו" אנחנו בפרק ג', ו... יואוווו!!!! איזה מהלך!!! איזו יללה שוברת לבבות!!! הוא התחיל בתרועה, וחתך לשברים תקיעה תרועה!!! הנה הוא גורף שריקות ומחיאות כפיים מהקהל!!! איזה יופי של בכי!!!!

יללות הבכי גוברות, אנחנו קרובים לשלב הגמר!! פרק אחרון רבותיי!! מר ברוך כבר טובע בדמעותיו, שלום מתגלגל על הרצפה בבכי, והרב!! הרב בוטש ברצפה וגרביו מתמלאים חורים! ותראו את זה! הבחורים באגף האחורי יחפים, כמה מהם הגדילו לעשות ושמו עפר על ראשם!!! איזה משחק מדהיםם!!! אנחנו קרובים לשריקת הסיום, ו- רגע! מי זה שם?! באגף האחורי?! תראו אותו, יושב על כיסא, כאילו לא תשעה באב היום!!! ו- לא יאומן!!!! החצוף הזה לומד תורה!!! בושה וחרפה!!! רגע, הוא אומר משהו, תנו לשמוע...

אוקיי קבלנו דיווח שזהו אוהד שפרץ למגרש, הוא יושב בהפגנתיות על כיסא ולומד תורה, מהאוהד נמסר "די לבכות, בואו לבנות". אבטחה, תוציאו לי אותו בבקשה. יופי, תודה.

ועוד רגע נכריז על המנצח, וזה--- גברת שוורץ!!!!!!! עם יללות מקפיאות דם מעזרת הנשים!!!! איזה יופי, היא ניצלה רגע של בלבול והרטיטה את כל בית הכנסת!!! יש לנו מנצחת!!!!

אנחנו ניפגש שוב בשנה הבאה, אל דאגה, תוכלו להוכיח את עצמכם במונדיאל הבא! הכינו את הדמעות!

חסרים בתי כנסת? תחפש אחד אחרנקדימון

פפפפ לא הבנתימח שם עראפת

נראה לי שכן הבנתינקדימון

אבל אני פשוט חושב שיש ערך אפילו להצגות כאלה

זבש"ךימח שם עראפת

ותקרא שוב את הסוף, נראה לי לא הבנת

זב"כ כולנונקדימון

נראה לי שכן הבנתי

אז אם הבנת,ימח שם עראפת

ואתה בכל זאת מעריך את ההצגה הזו ששומרת על עצמה מפני הדבר האמיתי, שלא ירבו כמותך בישראל

חן חן. וכן למרנקדימוןאחרונה

"קראו למקוננות ותבכינה"

מרתקאנימה

אני אוהבת את הציניות המתפכחת והבלתי מתפשרת שלך

לדעתי זה מה שקורה כשמנסים לכפור בסנדרט של נורמליות ורושם חיצוני, ובסוף נוצרת נורמה של לא נורמליות ומוזרות.

"משתויקקים" זה מושג מתאים?

חן חן גברת.ימח שם עראפת

מושג מתאים, למרות שהוא כמו ציוינים, מושג שראוי להחליף

שדה השעורהחתול זמני

נבעים בגבול שדה השעורה

נחלים שרופים

שוקולד ואפר

מתיקות ואבל

קפה מרדים.

והחיבוק הזה

בנהרות הלֶתת

עוטף אותי בערפל אוהב

שַן, לנצח שָן.

אמי הביטה בינחלת

במבט חרד

קווצת שיער חמקה מהכיסוי

תצבעי את הלבן אמרה

זה...זה לא ראוי!

סליחה?! התמרמרתי בלבי

זה לחלוטין... עניין שלי!

בתשעה באב

עלה פתאום בזכרוני

איך פעם סיפרה (רק לי)

שאמה (זאת סבתי)

היתה עוד צעירה

כשערה הפך לבן.

אז, כשהגיעה שמה

המומה ומבולבלת,

(הסבתא כלומר האמא)

בהינף יד

מבלי הנד עפעף

הוא שלח אותה

מייד ימינה

ט"ז אב

(ממש עכשיו)

אניח על שיער

שכבה עבה של צבע

אדום, ירוק...

לא משנה

א נ י

לא אעשה

את המשגה הזה

וואו🫂תמימלה..?אחרונה

קינות על הטבח בשמחת תורה תשפ"דnk

-בהשראת הקינה 'שומרון קול תתן'

ישראל קול תתן: מצאוני עווני, בשמחת התורה נשרפו יישובי,

ותאמר ציון עזבני ה'

צעקה בארי:

כבה אורי

ביתי הפך קברי

דקרו כל עצם מבשרי 

צוד צדוני האויב-חולה גם בריא ויהי לאבל כינורי

ענו חטופים:

בארי,הגדיל עוניי מעׇנְיֵךְ,

באבלך-ראית  אורך

ואני אור השמש-לא ראיתי לְאֹרֶךְ

במחשכים הושיבני,ואין שולחן עורך

צפד עורי לבשרי-עד הירך

משיבים בני מסיבה:

אל דברו דיבה,בי גדלה הבערה-

נהפל לאבל מחולינו

על ההרים דולקנו,במדבר ארבו לנו

למיגונית באנו כולנו,ולאש ולמוות נתננו.

ענה במרומים,דיין אלמנות ואבי יתומים:

ראיתי את היישובים האדומים, ושביית יהלומים,ואת מסיבת האימים

גדל צערכם כהרים הרמים 

היום דברי סתומים

בעתיד יהיו כדברי ניחומים

ובשובי את שיבת ציון הייתם כחולמים 

****

ביום השמיני,נגדע מגיני,טבח נורא ואין שני

וביום התשיעי,גדע בחרי,ונשרף בית מקדשי.

ביום השמיני

המוני הגופות,נקבצו חרוטות ושרופות,

באין מקום מצטופפות,דם והפרשות נוטפות,

ושעות רצופות מחכות,להידחף לארונות.

ביום התשיעי

נער וזקן שכבו בחוצות,אסופות אסופות,

עיניהם ניגרות בלא הפוגות,

משתפכים כפגרים בראש כל חוצות.

ביום השמיני

עוללי ישובי הדרום,במשאיות נדחסו, והארץ תהום,

גופותיהם בשקיות קטנות נכנסות עד תום,

נוזלות ומשפריצות, ודמם אדום אדום,

ואין מי שינקום  נקמת היתום.

ביום התשיעי

דבק לשון יונק אל חיכו בצמא

שאל לחם,ובאין -אכל אדמה,

נדחף בכלימה לשבי ,ביד רמה.

ביום השמיני

מארבע רוחות עולה הריח,

על זאת חשכו כוכבים וגם ירח,

גופם הטהור במר צורח,

ואל כיסא הכבוד, עולה ריחם ריח ניחוח.

ביום התשיעי

נשרף מזבח הקטורת,

וריח שריפה עלה בכפורת

וריח קודש נכרת, ועלתה בהרת.

ביום השמיני

חדרי הקירור מלאים ספרי תורה,

נהרגו ונשרפו על קדושת השם הנורא,

בענות גבורה שכבו בשורה

וקדושת המקום מה נורא.

ביום התשיעי

רחובות ירושלים מלאים הרוגים

ומחום השמש עיניהם נמוגים

ואין אבנים ואין קירורים

כך גזר עושה אורים גדולים.

ביום השמיני

איברי קדושים מתקבצים כאחד,

פיצוץ וטיל לא יפרידם מאל אחד

גופם מחולק,אך רוחם אחד

ואת אלוהי ישראל מקדישים יחד.

ביום התשיעי

אבלי ציון בוכים בהכרזה

נחמם והשמד כל אומה מבזה

החזר יישובי ישראל לעזה 

ויד ביד אל המקדש אוחזה

מאוד מאוד מרשים.נחלתאחרונה

נו דבר כברנקדימון

אני מחפש אחר צבעים

שלא חזו עיניי,

ותר לי אש יוצרת

שתמלא צפוניי.

ההמתנה המורטת

תמיד לוחשת געגועים,

"הינבא, בן אדם" -

נו דבר כבר, אלוהים.

מענייןנחלת

חן חן לך, איי לייקימח שם עראפת

אח, שתי השורות האחרונות ממש מוצאות חן בעיניי, המשך כך

🙂נקדימוןאחרונה

אֲוִירָאנקדימון
עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך י' באב תשפ"ו 0:06

  • תיקנתי בעיות ניקוד.

רָאִיתִי אֶרֶץ וּפִרְיָהּ,

מָלְאָה כָּל עִיר יְבוּל שָׂדוֹת;

צְבוּרִים צִבּוּרִים

אוֹ חֳמָרִים חֳמָרִים -

וְהֵם כֻּלָּם דֵּעוֹת.

שָׁמַעְתִּי קוֹלוֹת,

הַמּוּלוֹת וַחֲמוּלוֹת -

כָּל אַחַת הִיא אֵ-ל דֵּעִים.

הָאָמְנָם צָדְקוּ חָזָ"ל

וְאֲוִירָא דְּיִשְׂרָאֵל מְחַכִּים?

אני אהבתי את אַל־דעים. או שניהם.חתול זמניאחרונה

אולי יעניין אותך