הספסל טיפה כואב בגב, מיקום סך הכל מדוייק. צילות העצים סוככים מעלי, כמעט מלטפים. הצליל העמוק שלהם מתנגן לי באוזן בהרמוניה מופלאה. קרנות השמש חודרות בין העלים, מחדיררות אור גדול בין עלים קטנים. מרחוק ילדים קטנים משחקים בגן שעשועים, קולות של הנאה וכיוף נשמעות ברקע, כאילו מנסות להתחרות בקולותיהם של העצים. על הדשא מולי, ממש לא רחוק מהעץ האחרון שצילו סוכך מעלי שוכב לו אבא, מגולח, חולצה כחולה מלאה בעלי דשא קטנים. שני ילדיו הקטנים מעליו, חיוך עלי השפתיים שכמעט מסנוור. הם קופצים עליו והוא מתגלגל ואז הוא קם והוא רודפים אחריו והוא בורח ומתגלגל והם קופצים עליו מחבקים אותו מלטפים אותו. והוא בחזרה מחזיר חום ומחזיר אהבה. חוטף את הכדור לבנו הקטן והנה מתחיל לו מרדף קטנטן של אהבה. הוא נכנס לו בית הרגליים והוא עולה עליו. הילד רץ, תופס את הכדור והופ הוא נזרק לילדה. וככה הסרט הזה מתנגן מולי. רומן קומדי, של אבא חמוד ורזה עם שני ילדיו על הדשא שממול לספסל הלא נוח שאני יושב עליו לבדי. הם מחייכים, מתחבקים, מנשקים.
רגע אחרי זה מגיעה אימא רזה. שערה מפוזר, חלק, מחבק את גבה. שני ילדי יושבים על ברכיה, מתחלקים במגש פיצה שזה עתה קנו בפיצריה השכונתית. מחייכים ואוכלים. באהבה אמיתי של משפחה, בחום ואהבה שכל אימא צריכה לתת לבן, שכל אבא צריך לתת לביתו. ואני עדיין יושב לבדי על הספסל הרעוע. כמה עלי שלכת דוקרים עפים מעלי, נמלים קטנים עמלים מתחתי. ועדיין, אני לבד. מרחוק שוב פעם חיוך קטן של ילד לאביו מסנוור אותי ועוד חיוך מושך לי דמעות מהעניים. ואני לבד.
נזכרתי בילדות שלי, זו שאני עכשיו בדרך למטפל מקצועי לטפל בצלקות שנשארו ממנה. זו שכבר שנתיים מעבירה אותי סיפורי דרמה מסעירים מלאים בדמעות, כאבים וצלקות.
נזכרתי בפעם ההיא שעשיתי משהו בבית שכנראה לא היה הכי בוגר בעולם. הייתי ילד קטן, פיצפון, חמוד ומתוק. הייתי ילד, טיפה השתוללתי ואמא כנראה לא אהבה את זה. אז היא הסתכלה לי בעניים בכעס איום ואמרה בצרחות שעד היום אני שומע, שאצלנו בבית לא מתנהגים כך. לכן אתה עכשיו תצא מחוץ לבית כי פה יש כללים. אמרה ועשתה. היא ליפפה את ידה על זרועי בחוזקה. גררה בכאב, פתחה את הדלת וזרקה החוצה. ילד קטן הייתי, אולי בן 8 ואולי אפילו 9. מצאתי את עצמי בשמונה וחצי בערב מחוץ לבית, בחדר המדרגות האפל והמפחיד בשכונה הדרומית של העיר הקשה שגרנו בה. נעמדתי ליד הדלת, ניסיתי לפתוח. הדלת הייתה נעולה. ניסיתי יותר חזק, צעקתי, בכיתי, השתוללתי. פחדתי. והדלת היתה נעולה. והסתובבתי בחדר מדרגות, בתמימותי, לבדי. כל כמה שניות קפצתי למתג חשמל והדלקתי את האור. אחרי כמה דקות שמעתי את הצעדים של הדבר שהכי לא רציתי שיגיע לביניין: הכלב של השכנים. התחלתי לרוץ בצעדים קטנים ותמימים של ילד מתוק שנזרק על ידי אימו מהבית. רצתי, בכיתי, צעקתי. הכלב התחיל רודף אחרי. רוץ, אמרתי לעצמי, רוץ, לפני שהכלב יאכל אותך. רוץ הביתה, רוץ לאימא. היא בטוח תחבק אותך, תלטף אותך ואולי אפילו תגיד לך מה שכל אימא אומרת לבנה אחרי שכלב רדף אחריו "כלב שנובח לא נושך". ורצתי במדרגות, בבכי היסטרי בדרך לאימא, שתחבק ותבין ותקשיב ותנגב את הדמעות. אבל שהגעתי לדלת בייתי, היא הייתה נעולה. ואימא לא הייתה שם בשבילי. היא השאירה אותי מאחור, זרוק בחושך, לבד. ודפקתי וצעקתי. והיא אפילו לא הסתכלה עלי. נשארתי מאחור.
