לכתוב?
לא לכתוב?
אשכרה עשיתי את זה.
כתבתי.
דברים כואבים
פוצעים את הלב
מחטטים בכל הפצעים הפתוחים
מפחיד לי לכתוב.
מפחיד לי מדי שעשיתי את זה.
"סיפור חיי".
אם מישהו קורא את זה,
אני מתה.
מתה.
אני לא אוכל לחיות אם מישהו יקרא את זה.
ואני יודעת שאני מזוכיסטית אז אני אמשיך לכתוב.
על נעם.
ספק קטע, ספק סיפור, ספק לא יודעת מה זה בכלל.
כל עוד תהיה לי מוזה.
סיפור חיי.
אורית אמרה לי פעם שלא לפחד לחטט בפצעים הכי כואבים, כי בסוף זה מרפא.
מרפא?
לא נראה לי.
אבל המזוכיזם שולט עלי.
באמת אם מישהו קורא את זה
הלך עלי.
אני אמות באמת.
אני...
וואי.
אני לא אוכל לעמוד בזה.
בכלל.
בכלל.
אמאלה טאטע תעזור.
