הרגשות מבלבלים.
רגע באים רגע הולכים
רגע מחייכים רגע עצובים
מתעתעים בנו.
רגע טוענים שעכשיו מתאים יובל דיין
רגע עומר אדם.
רגע דורשים את עידן רייכל
ורגע אחרי זה צועקים שהם מחכים כבר לקרן פלס.
הם מבלבלים אותנו, הרגשות.
יום אחד צועקים שעצוב ומורידים דמעות
יום לאחר מכן מריצים אותי בפארק מחויך ואוהב.
בבוקר הם אומרים לי לתת לו חיבוק
בערב להשים עליו פס ושילך קיבינימט כי החשיבה עליו הורגת אותי.
לפעמים הם אומרים שחסר לי ביטחון עצמי בקטע פסיכי
ולפעמים אומרים שדי כבר עם החוצפה שלך יא זבל.
הם מתעללים בי, הרגשות.
פשוט מתעללים.
דורשים, מבקשים, מתדיינים.
שואלים, סותרים, מקשים.
אוייי.
מקודם לחשו לי הרגשות שאין להם הרבה מה להגיד
והכל סביר
באופן יחסי.
אבל פתאום הם מגיעים
במלוא הדרם
עם טענות מפה ועד ליוהנסבורג
ואומרים שפשוט אי אפשר להמשיך ככה
וחייבים כבר להתחתן.
כן כן,
להתחתן.
בתוך מערבולת השדים הנוראה הזו
של בכי מעורבב עם שמחה
של כאב משולב עם ריקוד
הם תמיד דורשים אהבה.
פשוט אהבה.
אהבה מחייבת
כזו שתמיד שלך.
אהבה כזו שאין לה מחוייבות לאף אחד
חוץ ממך.
אתה.
בעצמיך.
--------
בואי, מי שלא תהיי, תני לי יד ונלך. אל תשאלי לאן, אל תשאלי על אושר אולי גם הוא יבוא.
עכשיו, פשוט נאהב.
-------
הדור הזה צריך רק אהבה, כך אמר פעם ראש הישיבה באחד השיעורים.
רק אהבה.
