הלוואי ובאמת הצלחתי
ומעכשיו אני לא יחיה בסרט נע.
הלוואי ואחרי השיחה הבוקר עם המטפל
זה באמת יצליח ואני אנצח את התלותיות הזו.
הלוואי ומעכשיו אני יאהב אותו בלי לרדוף אותו.
יאהב אותו בלי להכנס לחולי שהוא הולך לקניות עם חבר אחר.
בלי לפחד, בלי לרעוד, בלי לבכות.
הלוואי ומעכשיו אני לא יכנס כל רגע למיל כדי לראות מתי הוא נראה לאחרונה, ולא אשאל איפה הוא
ומה הוא עושה
אולי הוא בבית, אולי בישיבה, אבל עם מי בישיבה, ואיפה בישיבה, ומה הוא עושה שם?
אחחח.
הלוואי ומעכשיו ברגע שאראה אותו לא יתנגן לי באוזן השושנים העצובות של רייכל. כי זה טפשי. ברמות.
הלוואי ומעכשיו אני יאהב אותו אהבה תמימה, פשוטה, רגילה. לא תלותית, לא חולה.
הלוואי והלב שלי לא ידפוק כל כך חזק בכל פעם שאראה אותו הולך לסיבוב פשוט ורגיל עם משהו.
הלוואי ואלמד לפעול על פי השכל, ולא על פי הלב.
אלוהים, תעשה שנאהב, אין בעיה. אבל תעשה שנאהב בבריא, בתקין. שאני לא אהיה תלותי בו. שאני לא יחשוב עליו כל כך הרבה ואדאג לו בצורה כל כך חולה. תעשה, אלוהים שלי, שלא אדמיין כל כך הרבה שטויות על זה שהוא משקר לי, ומסתיר ממני, ולא אוהב אותי.
אלוהים, אגב לאוהב אותי, תעשה שהוא יכתוב לי את המכתב כבר. מבטיח שזה יכול להועיל הרבה לבריאות שלי. מבטיח שזה יכול לעשות לי טוב.
