מה אבא ואמא לא יודעים עלי?
-שאני מגדירה את עצמי חולת נפש.
-שאני שונאת את המורה ואת המדריכות.
-על הסיפור עם ****.
-על החולשה וההתקפים, מטומטמת שכמותי.
-שאני מרגישה צורך לטפל אבל אני בחיים לא אעשה עם זה משהו (יופי שאמרתם שהאחריות לטיפול אם אני רוצה זה עלי. עכשיו חיסלתם את כל הסיכויים שבאמת יקרה עם זה משהו.)
-על הסיפור עם המורה ****.
-על הילדות, החרמות וכו'.
-על זה שאני לא מקבלת *****.
-שאני נופלת.
-שהייתי כבר לפחות שלוש פעמים במצב של כמעט פגיעה בעצמי.
-שאני בדיכאון. מוכח. מוגדר. (על ידי)
-שקשה לי במשפחה ממש.
-שהדעות שלי הן ממש לא כמו של המשפחה.
-שאני מפחדת לדבר על מה שאני חושבת באמת במשפחה כי אני מפחדת שיסקלו אותי.
-שאני מעריצה נערי גבעות, בעוד הם חושבים שזו בעיה שצריך למגר.
-שאני לא רוצה לעשות שירות לאומי.
בטוח יש עוד דברים שלא עולים לי עכשיו.
זה פשוט מזעזע.
הם לא יודעים עלי כלום בערך.
האנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלי.
ואני מפחדת מהם.
מפחדת.
אני מפחדת שהם יגלו כל מיני דברים.
אני מפחדת פחד מוות, ממי? ממי שאמור להיות הכי קרוב אלי.
וזה בא לרעתי.
טאטע.
איזו מציאות הזויהה
הזויה.
אני מפחדת להיות עם אמא או אבא לבד כי זה חוסר נעימות ושאלות מעצבנות וחקירות ובסוף זה תמיד נגמר באסון.
אני רוצה את הקשר אבל אין לי איך ואין יכולת ואין מסוגלות ליצור אותו עכשיו. מאוחר מדי.
פשוט הזוי.
לכן אני קצת... קצת מקנאת בה. כי לה ההורים דואגים, וגם אם זה לא טוב אז הם יודעים ודואגים.
אני לא באמת מקנאת. אני לא רוצה שיסתכלו לי בדברים שאני כותבת. אני לא רוצה שלא יקשיבו לי. (את זה הם עושים במילא...)
אבל אני נגיד מפחדת פחד מוות שאולי מישהו יקרא משהו שאני כותבת.
אבל לה, ההורים יודעים. וזה מתקדם אולי.
ולי, ההורים אולי מנחשים, אבל לא יודעים כלום. כלום.
הם אולי דואגים קצת, אבל הם לא מנחשים כמה נמוך אני נמצאת.
אופ.
מציאות הזויה.
אם מישהו יפתח את התיקיה שלי במחשב ויקרא את כל מה שכתבתי, אני מתה. מתה.
די די די טאטע תושיעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע
