וואו.
12 שנה אני לומד, חי שגרה של בית ספר, ופתאום

נגמר.

אני כל כך לא מצליח להכיל את זה, שאני מכחיש.
קשה לי עם זה. זה משנה את כל מה שאני רגיל אליו.
לא תהיה לי יותר שגרה כזו של בית ספר.
אני לא אקום יותר בבוקר להגיע לבית ספר ברבע לשמונה.
לא אכנס לשיעור ואשב להקשיב בכיתה.
יותר לא יהיו לי הפסקות שלמות של דיבורים במסדרון עם החברים.
לא יהיו לי יותר טיולים שנתיים כדי לשבור שגרה.
לא תהיה לי השגרה המדהימה הזו, התמימה, של תלמיד קטן במערכת.
לא ארגיש לעולם את הלחץ בהברזה משיעור, את החופש של להישאר בחוץ.

ואני עצוב, כל כך עצוב. פשוט כותב בדמעות.
אני בוכה על ההבנה שלעולם לא אחזור להיות ילד, על ההבנה שאני נכנס לעולם המבוגרים.
אני בוכה על אבדן התמימות, שלעולם לא תשוב כמו שקיוויתי.
בכי אמיתי. בכי כואב. בכי שפוצע יותר משמרפא.
בכי פשוט.
זה לא שהיה לי כל כך טוב. היה לי קשה, וגם את הישיבה לא אהבתי... אבל הייתי ילד. והיה לי טוב להיות ילד.

שנים חיכיתי לרגע הזה. לגמור תיכון וללכת ללמוד בישיבה.
כבר שנים שאני רק מחכה "לגמור שמינית" ולצאת לעולם.
אבל עכשיו, עכשיו אני קולט כמה שאני לא רוצה בזה. כמה אני מפחד מזה.

אוי אבא. אוי.
הצילו
אני עדיין בוכה.

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען