תבדקי עם רופא טוב מה מצב הצלקת  והפעם אולי תשקלי לקבוע ניתוח אלקטיבי עם רופא פרטי

בהצלחה

כ"בוגרת" שלוש קיסריים לי היה מאד קשה. ראיתי שהקושי והפחד שלי מעוד ניתוח הוא שונה מנשים שדיברתי איתן ועברו לידות רגילות. אני לא חושבת שכולן ככה אבל כך היה לי.

מצד שני רצון חזק לעוד ילד. 

מה שעזר לי זה שיחות עם פסיכולוגית , עיבוד של החויה, דיבור, שחרור וכו. מאד מאד ממליצה על זה.

לק"י

גם יהודיות...

אבל כן מקפידים על שעות הביקור, אז רוב היום לא הומה מבקרים.

והמחלקה לא מפריעה לי, יותר חשוב לי צוות טוב ואנושי.

השאלה מה חשוב לך?

(והתכוונת שהחברה לא פנטסטית?).

לק"י

יצא לי להיות עם יהודיה, שאמא שלה והיא חפרו *לי* כל הזמן, לא רק דיברו ביניהן (אבל היה נראה שלשתיהן יש בעיה).

ואחר כך נכנסה בדואית. והיה שקט רוב הזמן.

באשפוז האחרון, שנמשך 5 ימים, הייתי רק עם יהודיות.

יש מצב שמנסים להפריד מראש.

הייתי מנסה לברר על הצד המקצועי, איך הם בלידה תאומים וכו'.

(ותחשבי גם על אשפוז רחוק מהבית, כשיש ילדים. והאם זה שווה במקרה הזה).

אבל פגשתי שם 2 רופאות, איריס שוהם ואפרת שפיגל, והן היו נשמעות ממש מקצועיות ונחמדות, קראתי שיש שם רופאה מומחית לתאומים, גלי פריינטה.

מה בדיוק היית מבררת? 

לק"י

אולי רופאת הנשים שלך תוכל לעזור לך? אולי היא מכירה?

או תדע להגיד לך מה חשוב?

(אני אגיד לך מה, ניקיון ושקט תלוי בעיקר במי שאיתך בחדר... בעיני זה פחות מה שחשוב).

מה שעלול לקרות בתאומים, אז חשוב לקחת בחשבון את עניין הפגיה-האם יש שם פגיה טובה או לא.

אני לא מכירה את סורוקה. אבל שווה לברר.

הבנתי שהפגיה בתל השומר כן מומלצת.

אני חושבת שהעריכה לא טובה.

היא לא כתבה שהיא לא הצליחה לעצור אותו, היא כתבה שהוא השתמש בכוח פיזי עם הידיים שלו כדי שלא תוכל לצאת או לברוח. זה הבדל משמעותי.

ממש לא את.

הוא עשה משהו שלא רצית עד שהקאת, ואת עוד זאת שצריכה להתנצל ולהסביר??

גם בין בני זוג שאוהבים מאוד מאוד יש גבולות, והוא חצה גבול ומפיל את זה עלייך...

הוא עשה מעשה לא לגיטימי ואת ממש לא הצד הפוגע כאן.

יכול להיות שהוא כועס על עצמו ומוציא את זה עלייך? או שמרוב בושה הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו?

אם זו אלימות מינית

אבל זה בטוח התנהלות חסרת רגישות ולא נעימה בעליל

את לא צריכה להסכים לזה

(והוא לא אמור לעשות את זה)

על החלק שלך יש לך אחריות והשפעה מלאה

זה לא נשמע לי מוגזם בכלל.

אלא אם כן נעשה בשימוש בכח.

אפ זה בעדינות זה דווקא מתוק

היא כתבה בכוח

חבל להקטין בעיה

להכניס מחשבה אולי זה בסדר

כשזה לא בסדר אדום בוהק 

גבול שלא אמורים לעבור

זה הזמן

לכעוס

לבקש התנצלות והבהרה

ולשים גבול חדש

לא להיכנס לסיטואציה דומה

כי יש לו בעיה

ואף אחד לא צריך לסבול ממנה

וזה שהוא נעלב

זה כבר סימן אזהרה למניפולציה

אבל וזה אבל גדול,הוא עשה משהו בכוח הוא לא היה רגיש כלפיך ולא ראה אותך,ובטח לא ראה את הגבול שלך ובסוף הוא נפגע?

זה נשמע לי ממש מניפולטיבי,

אז קודם כל חשוב ממש לשקף את זה זה מעשה ותוצאה זה לא עניין של אהבה בכלל,

להעמיד גבולות ברורים,את נפגעת כאן פיזית והוא דורש התנצלות?

גם בתוך זוגיות אוהבת ושבגדול יש רצון הדדי לקרבה גופנית, יש עניין של הסכמה.

זה שאת אשתו לא אומר שהוא יכול לעשות מה שבא לו, בטח כשאת מתנגדת או שהוא עוצר בכוח.

אני כן אציין משהו שאני לא יודעת כמה הוא בשיח בסביבתך.

יש כאלו שנהנים מ"שליטה" בזמן האישות. וזה בסדר גמור כששני הצדדים רוצים. אבל אם אצלכם זה ככה, חשוב שתהיה מילה שהיא מבטאת - לעצור ומיד. כדאי שזו תהיה מילה איזוטרית שלא הייתה יוצאת סתם ככה. (טרקטור, לא יודעת, משהו).

אם לפעמים את נהנית מזה ולפעמים לא- אז זה משהו חשוב שיהיה.

אם את בכלל לא בקטע- אז לא ולא. אם את רוצה להפסיק, אז מפסיקים. ככה פשוט. (כן, גם אם זה ממש ממש באמצע. בכל שלב. גם אם הוא כבר בפנים או לא משנה מה).

ואת ממש לא צריכה להתנצל

כדאי לדבר על זה ולהגדיר גבולות גזרה. ולגיטימי לא לרצות כל דבר

דבר אחד ששניכם צריכים לדעת קודם כל פיזיולוגי.

רפלקס הקאה לא נוצר רק מגועל אלא אלא גם מהכנסה של כלי לעומק הגרון וזה בלתי נשלט ובלתי רצוני.

אני על סף הקאה בצילומי שיניים כשמכניסים לי את הפלסטיקים האלו, יש לי ילד שתמיד על סף הקאה כשרופא מכניס לו את המקל עץ.

אז להתנצל ברור שאין עניין שלא לדבר על זה שזה נעשה בכוח.

יש מקום לשיחה, יש מקום להתנצלות מאוד מאוד רצינית מצידו.

מהצד שלי נראה לי אפילו שמדובר אפילו בחצי מניפולציה מצידו, אבל את מכירה אותו יותר מאיתנו. 

עם ילדים ושני בני זוג שנמצאים במרוץ החיים הבלתי נגמר.  

אבל למזלנו, הדתיים, יש את השבתות לדברים האלה, למלא את המצברים הזוגיים ולהינות מאינטימיות מספקת.

(כתבתי "למזלינו הדתיים", כי מקולגות חילוניים אני שומעת על היציאות בשבת עם הילדים, ופשוט אין להם טיפת מנוחה, גם לא בסופי שבוע).

זה לא המקום להאריך ולפרט - אך מתוך האפשרויות של לילות שבת, בוקר מוקדם שבת, מנוחת צהריים בשבת, מוצאי שבת (בפרט בשעון חורף), אפשר למצוא זמן זוגי בנעימים, גם עם ילדים קטנים בבית.  

לקבוע יום בשבוע (שבת זה נוח אבל לא חייב) שבו לא משנה מה נמצאים ביחד, גם אם עייפים גם אם אין כוח מתאמצים בשביל זה

אינטימיות נועדה כדי להינות. לא כדי לעשות ☑️

אי אפשר להינות כשזה מאולץ, כשזה בזמן לא נוח ובתנאים לא נוחים.  

(מזכיר את מה שקורה כאשר מנסים להכנס להריון.  שזה נעשה טכני ומשימתי סביב חלון הפוריות ולא למען הכייף והעונג) 

ולהינות

הרבה פעמים קשה להיכנס לזה כי עייפים

ואם עושים מאמץ בכל זאת בסוף כן זורם ונהנים

ואם נחכה שיהיה ספונטני זה יקרה פעם במיליון

אבל כמו שבליל טבילה מתאמצים לפנות זמן, כוח, ולעשות אווירה

אז אפשר להתאמץ גם בסתם יום

שחשוב למצוא זמן.

לכן כיוונתי לשבתות. שיש תנאים נלווים של אוירה רגועה, ושעות רבות מאוד ביחד, ובלי לחצים של התארגנות הבוקר / עבודה/ בישולים/קניות/מטלות/מחשבות מטרידות מה עוד מחכה לי לעשות … 

מה לא הסכמת עם מתיכון ועד מעון

מה ההבדל אם שבת או יום אחר שקובעים מראש?

לבין שבת

לפחות איך שזה אצלנו, וכנראה בהרבה בתים אחרים.  בסתם ערב באמצע השבוע - יכולים לקבוע ולסגור ערב זוגי, אבל לא פשוט להתמיד בזה באופן מתמשך. כי החיים מלאים באילוצים ובלת"מים והמון פעמים זה עשוי להיות בסופו של דבר לא נוח מכל מיני סיבות - ואז נכנסים למיטה עם פחות התלהבות.  

ליל טבילה הוא פעם בחודש. לא פעם בשבוע.  

ובשבת - ממש יש נשמה יתרה.  משהו באווירה האופפת, בנינוחות, ברוגע, בתנאים, בניתוק…   

אבל בפועל גיליתי שאפילו כששבת מוקדם

אני תמיד תמיד גמורה מעייפות אחרי יום שישי של בישולים

הצטברות של עייפות של כל השבוע

תמיד נרדמת על הספה כבר

ודווקא יש ימים בשבוע שפחות עמוסים לנו באופן קבוע

אז זה כן משתנה בין זוגות...

אצלי הבישולים העיקריים בחמישי בערב. שישי להשלמות של המנה הראשונה (דג), מרק ועוגה.

וניקיונות - בעלי שיחי'!

וסלטים מבושלים מגוונים קונים במעדנייה לשבתות. לא משקיעה בזה בעצמי 🙃 

גם אנחנו דווקא פחות אוהבים את שבת לקטע הזה...

אנחנו אחרי ארוחה כבדה, לא מיד אחרי מקלחת...

עייפים תמיד תמיד

בלילות שבת של חורף בעלי נשאר ללמוד ואני קורסת למיטה..

הרבה פעמים מתארחים...

בקיצור, גם לנו יותר כיף ומוצלח במהלך השבוע

אבל אין ספק שעם ילדים וחיים עמוסים צריך לפנות זמן

לי מאוד מפריע שבדכ כשאנחנו יחד אני מאוד עייפה, אז אנחנו מקפידים שפעם בשבוע אני הולכת לישון עם הילדים, וקמה בערב רעננה
ככה אני גם מרוויחה ערב של איפוס עייפות, וצוברת 10-12 שעות שינה ביום הזה...

ללכת לישון עם הילדים

אולי נאמץ

ובעיני היא נכונה מאוד.

הכותבת מציינת שהם לא נמצאים ביחד ושזה חסר במרוצת החיים.

גם שקובעים זמן זה בכלל לא בשביל לסמן וי אלא כדי לדאוג שהאינטימיות לא תתפספס ולא תדחק בתחתית רשימת המטלות.

וגם ההגדרה מאולץ היא נקודת מבט, זה לא אילוץ זה מציאת זמן בשטף החיים לדבר החשוב מהכל, אחרת הוא מתמסמס.

לא צריך לבחור כמובן את היום הכי לחוץ שחוזרים מאוחר ומגיעים על הלשון בחוץ, כדאי לבחור יום נינוח יותר, יום חופשי אם יש או שבת אבל חשוב לקבוע להכניס ללו"ז

אני לא יודעת כמה שנים את נשואה אבל יש שלב בחיים שאם לא קובעים זמן זה פחות קורה וזה חבל מאוד מאוד

לקבוע זמן זוגי

שזה לומר "הזוגיות הזו חשובה לנו"

לבין לקיים יחסים כדי להרות.

ובדייט זוגי לא חייבים תמיד לקיים יחסים

יש גם שבועיים שאסורים ממילא.

זה פשוט זמן הטענה זוגי.

זה עניין של תיעדוף.

החיים תמיד יכולים להיות עמוסים יותר ועמוסים פחות.

תראי איזה יופי שיש גורם חיצוני שכאילו מכריח אתכם להתייחס ללילה אחד כמשהו שאי אפשר להתנהל בו כמו כל יום.

אם היה ליל טבילה כל שבוע, כנראה שהייתם מוצאים פתרון.

זה לא אומר שאתם לא בסדר, זה אומר שכשאין משהו חיצוני, החיים בורחים אחרי השגרה.

צריך להפנים שהכל מתחיל ונגמר בתיעדוף בחיים.

אם אני לא טועה את יחסית אחרי לידה? ואתם גם אחרי/ תוך כדי סבבי מילואים,

עומס מבורך, אבל עומס.

אפשר להחליט שכרגע לא מתאים לעשות שינוי. אבל זה צריך להיות ברור שזה מתוך החלטה ולא מחוסר ברירה.

ולתכנן מתי כן אפשר לווסת את העומס כדי להגיע לכל מה שחשוב לנו בחיים ושלא נתעורר יום אחד לגלות שלא השקענו מספיק בדברים שחשובים לנו בחיים .

האם טוב לנו (ל2 הצדדים)

כי זה פשוט לא רלוונטי מה קורה אצל אחרים.

השאלה היא האם לנו נעים טוב ומספק.

ונשמע מדבריך שאותך זה לא מספק

אז אתם צריכים לחשוב מה עושים כדי לשנות את זה.

באמת כולם עמוסים. וגם עייפים.

העייפות בעיני יותר חמורה מעומס כי היא מקשה על ההנאה..

אגב חיזור לא חייב לבוא לידי ביטוי דוקא ביחסי אישות.

אני הסברתי לבעלי שאני צריכה את התיווך שלו שמה שהוא עושה הוא חיזור

למשל, כשהוא מנקה ומסדר יפה את החדר שינה.

מחליף מצעים.

שאם הוא רק יגיד 'הכנתי לנו מיטה מפנקת' עם נשיקה- זה אחלה מחווה.

ובלי זה- זה סתם מטלה טכנית שהוא עשה בבית.

מה עושים בשביל לשנות את זה?

תקשורת.

אם כשהוא מנסה את עייפה, או אם הוא ניסה הרבה והיית עייפה- דחיה זה דבר מאד מרחיק.

אני אחרי שקיבלתי דחיה לקח לי כמה זמן, כמה חודשים- ליזום שוב בעצמי.

להביע את הרצון שלך, לדבר על עצמך

(לא איך לא חסר לך אלא יעשה לי הרגשה ממש טובה אם..)

אני באמונה מאד חזקה שמיניות טובה היא אחד מיסודות הבית שלנו.

לכן בשבילי, זה צורך.

אם ילד שלך יצטרך קלינאית תקשורת- תמצאו לזה זמן?

אז גם לזה מוצאים זמן.

למשל, אחת לחודש אנחנו עושים בוקר (חצי יום) זוגי, כי למדנו על עצמינו שבבוקר, אחרי לילה,

היחסים הרבה יותר טובים בפער.

זה לא אומר שאין תשוקה טבעית, זה לא אומר שלפעמים החשק כבוי בדיוק כשפינינו את הזמן,

זה לא אומר שאין חיזור וספונטניות אבל זה כן אומר שזה חשוב.

לקח לי זמן לעשות את הסוויצ' הזה במח ולהבין

שלקבוע זמן, לתכנן אותו, להתכונן אליו-

זה רומנטי לא פחות אם כי בצורה שונה...

א) לבדוק למה זה באמת לא זורם

ב) עם כל העומס אי-אפשר לחכות לערב חופשי , לעשות משהו רומנטי כי זה יקרה ממש פעם באף פעם אלא לנצל זמן . נגיד ילדים נרדמו אז לעשות .

ג) לגבי חיזור. גם גבר צריך להרגיש שחושקים בו. אם זה בנוי בצורה כזאת שהוא צריך לחזר כל פעם ועוד לא בטוח שזה יקרה אז ברור שהוא לא רוצה. 

לפעמים גבר שלא מרגיש צורך לאשתו בגלל שהוא עייף או מכל סיבה אחרת, מוצא את הצורך שלו במקומות אחרים כמו אתרים לא ראויים. ואז זה גלגל שמזין את עצמו, כי אין כוח אז הולכים לפתרון הקל שלא דורש מאמץ ואז הפתרון הזה גורם לזה שכבר אין לו חשק לאשתו אז הוא לא רוצה להתאמץ עבורה וחוזר חלילה.

אם יש ביניכם שיח פתוח שווה לשאול על זה ישירות.

ולחשוב איך אפשר לזמן ימים בהם אתם עירניים

צריך להשקיע בזה

תעשו תורנות שינה, תוותרו על כמה שעות עבודה, תעשו פחות בשישי כדי לשנוץ, מוצש תשכיבו ילדים מוקדם ותישנו צהריים בתורות

גם ליל טבילה לא תמיד מצליחים.

אני מניקה הנקה מלאה תינוק בן כמה חודשים  אז מבחינתי כל הקונספט של מקווה בזמן של הנקה הוא סוג של פייק

יש שלב כזה בחיים.

האם זה מבאס? מאוד.

האם זה נורמלי? אני חושבת שגם מאוד.

לא הייתי הולכת לטיפול בשביל זה. 

חיי אישות  פעם בחודש זה מעט

חיי אישות יכולים ואמורים להיות מקור כוח זוגי.

וכשזה לא שם, נראה לי שכן נכון להשקיע בתהליך שיוכל לעזור לזה..

החיים עמוסים, ודברים שיותר חשובים לנו מקבלים יותר מקום.

אולי יש אפשרות להוריד אחוזי משרה, עזרה בתשלום, ושהיום יום יהיה יותר רגוע ומאוזן (גם בלי קשר לחיי אישות, לא לחיות בסוג של מרדף)

יכול להיות שזה לא מפריע לשניכם, אבל לדעתי זאת נקודה שמשפיעה ישירות על כל הקשר הזוגי, ובהכרח פוגעת בו.

כמו שלערב מקווה מפנים את הלו"ז, מתכוננים רגשית וטכנית, אולי גם מצליחים להגניב איזה שנצ קטן כדי שיהיה כח לערב, ככה אפשר לקבוע גם בתוך השגרה זמן ולהתכונן אליו. לדאוג לישון קצת בצהריים, לשבת קצת ביחד לפני, לדבר, להתקרב רגשית ואז יותר נעים גם לסיים את הערב ביחסים וזה לא מרגיש טכני ומאולץ.

גם אצלנו זה ככה וגמני חולה כבר כמה ימים ולא מגיעה.

העבודה תחכה. גם המנהל.

אם גם בראשון תרגישי שאת לא מסוגלת אז אל. בשביל זה יש ימי מחלה בדיוק

במיוחד אם הגעת לצבירה כזו

אולי תנסחי לו משו בסיגנון שאת לא במיטבך וכל השיפורים שהוא רוצה בע"ה תדברו שתחזרי

איזה מעיק רבנןןן

ולא, ממש לא כל הבוסים ככה..

אבל כן כנראה אחוז משמעותי.

וזה מבאס

כי הם רק מפסידים מזה.

הוא חייב שנגיב על כל ציוץ שלו לפחות באימוג'י של אגודל למעלה שלא יהיה חלילה מצב שהוא אמר משהו ופיספסנו.

והם ממש מפסידים מזה.. אפס מוטיבציה לעבוד

אולי כדאי לכתוב לו שאת ממש חולה, ושתעדכני כשתוכלי לחזור....

תרגישי טוב!!

אני עדיין לא מרגישה טוב. ברגע שאהיה מסוגלת אחזור.

את לא צריכה לעדכן אותו בשיפור קטן, כי הוא יכול להשתמש בזה נגדך. מאחלת לך רפואה שלמה ומהירה, אבל יכול להיות שיום אחרי השיפור תרגישי קצת פחות טוב, וחבל לתת לו את הקלף הזה שאמרת שהמצב משתפר.

רופאים פוגשים כל כך הרבה מטופלים ומקרים, וזה לפעמים גורם לאבד את הרגישות ולשכוח שכל מקרה שהם פוגשים זה אנשים אמיתיים שזה משפיע על החיים שלהם באמת...

כמובן שלא כל הרופאים כאלו, אבל גם אני פגשתי מקרים של חוסר רגישות (לא ברמה הזו) וזה ממש קשה לפגוש את זה.

ברור לגמרי שהרופאה לא היתה בסדר. ככה לא נותנים מידע כזה. ובעיני נכון להתלונן (אם יש לך כוח להתעסק בזה).

ובכל מקרה חיבוק גדול לך... ממליצה לדבר עם מכון פוע"ה.

כמובן פנינו למכון פועה, ד"א הם אמרו שאי אפשר לקבוע כזאת קביעה על סמך הנתונים שהיא ראתה שזה עוד יותר קשה!!!

ממש קשה לי להמתין לתור של המומחה.. וגם לא יודעת למה לצפות???

לא מספיק עצם הקושי וחוסר הוודאות - גם חוסר הרגישות הזה! ממש עצוב שיש רופאים כאלה

(גם לאבא שלי רופא אמר במסדרון שהם חושדים שיש לתינוקת תסמונת דאון, ומיד רצה למהר משם לעניין אחר...)

מתפללת איתך לבשורות טובות, לכאן או לכאן! ושתצליחי לעמוד בזמן ההמתנה הנורא הזה...

לק"י
 

ותקבלו רק בשורות טובות!

מתפלל איתכם לבשורות טובות בעז"ה❤️

שנית מה שהיא עשתה אינו חוקי (מכירה את המערכת מקרוב) ובעיניי אם יש לך את הכוחות כדאי להתלונן עליה, שתיזהר להבא..

ותתלונני. את יכולה לפנות למנהלת המרפאה, או להתלונן דרך האתר של הקופה, או אפילו דרך אתר של משרד הבריאות.

אם יש לך כוחות. (לא שזה יחזיר את הגלגל לאחור, אבל אולי ישנה משהו לעתיד למטופלות אחרות ורופאות אחרות).

וזו ממש לא ציפייה גדולה. מידע רפואי נותנים באופן דיסקרטי, בטח כשזה משהו שלילי ובטח כשזה משהו גדול (היינו, לא "זה בטח ויראלי הצינון של הילד").

ובנוסף, יש דרך שבה מבשרים דברים כאלה. בעיניי גם לא לגיטימי להגיד דבר כזה כשאת שוכבת על המיטה חצי בלי בגדים, אלא לתת לך להתלבש, לשבת מולה ואז.

במאמר מוסגר אגיד שיצא לי לתת שירות כלשהו (מזכירותי, לא משהו מעניין), וניגש אליי בחור ואמר לי שיש לו נכות ולהקפיץ אותו בתור. עד אז לא נפגשתי בדבר כזה אז שאלתי ממונה עלי, אמרו לי שאם יש לו תעודה אז סבבה.

קיצור, ניגשתי אליו במסדרון, יום הכי עמוס בעולם, ואמרתי לו- יש לך תעודת נכה פה?

הוא טיפה התכווץ ושאל אותי אם אפשר בשקט יותר.

קלטתי את הטעות שלי, אבל זה באמת לימד אותי ככ לשים לב להבא… (אגב, סביר שאם היה יום טיפה אחר כן הייתי מראש שואלת בשקט. אבל לפעמים צריך כוויה קטנה בשביל שיחקק).

וזה ממש לא בסדר גודל של הסיפור שלך. רק אומרת…

ש5 ילדים בני 10 ומטה

זה טריגר כמעט וודאי למריבות אינסופיות

אין מה להלחם בזה

אלא לקבל את זה כעובדה

זה מאד מובן שזה נמאס

(לי קשה לשמוע את מעט המריבות שיש פה)

אבל זה חלק בלתי נפרד מעסקת החבילה של ילדים צפופים 

נכון שהרבה פעמים זה בלתי נמנע, אבל לא צריך לקבל את זה כגזרת גורל. גם אחווה טובה היא חלק בלתי נמנע מבית שבו ילדים צפופים...

(וכמו שכתבתי בהודעה שלי - לפעמים מדובר בתקופות. למשל אצלנו בתקופת הקורונה הייתה לנו פריחה משפחתית ב"ה, והיה ממש כיף להיות כולנו ביחד בסגרים שהיו. אבל אחר כך כנראה יחסי הכוחות והגילים השתנו, ואז הייתה תקופה מאתגרת יותר... עכשיו אנחנו בתקופה שלפעמים ככה ולפעמים ככה, ובהחלט עוזר כל החיזוקים שכתבתי בהודעה שלי. ולפעמים גם לא, וזה בסדר, לא צריך להיבהל מזה כמו שאת אומרת, אבל גם לא לקבל את זה כגזרה בלתי נמנעת...)

עשיתי כמה פעמים מבצע אהבה - טבלה שבה אני מסמנת לב בכל פעם שאני רואה הבעת חיבה בין אחים. בסיום הטבלה קונים משהו לכל הילדים (משחק שווה או משהו כזה).

עוד דבר אפשרי: דואר מחמאות - תיבת דואר שבה מכניסים פתקים עם מחמאות בין בני המשפחה (הקטנים יכולים לבקש את עזרת הגדולים בכתיבה), ובליל שבת פותחים את התיבה ומקריאים את המחמאות.

גם לגרום להם לעשות דברים ביחד יכול להועיל - אצלנו למשל לאחרונה בכל ערב שני ילדים אחרים מכינים ארוחת ערב (בתורנות קבועה), ואז הם כבר ממתגים את עצמם כמסעדה, ומתכננים ביחד בחשאיות כיפית מה הם מכינים, וכבר נוצרת אחדות בין שניהם לאותו ערב...

ובאופן כללי - להעצים את אווירת האחווה בבית, לדבר על כך שאנחנו בני משפחה ואוהבים זה את זה, גם אם לפעמים רבים...

עצם זה שאת אומרת שבכל פעם הקואליציות מתחלפות זה כבר טוב, כי זה אומר שאין התנגדות מהותית בין שני אחים מסוימים (שאז זה משהו שקשה יותר לפתור).

וחוץ מזה - תזכרי שלפעמים יש תקופות כאלו במשפחה, ושהכול יכול להשתנות כשתגיע תקופה טובה יותר ומשהו בע"ה ישתנה...❤️

לק"י

אומנם לא רבים כל היום.

אבל לפעמים זה יותר מידי בשבילי...

שיחווה איך זה בלי כלום, שיענה לשאלות בגן למה לא התחפש, ושירגיש מה זה בשבילו.

אם יהיה לו טוב, מעולה, אם לא יהיה לו טוב שנה הבאה הוא יתחפש.

האמת שלפי התיאורים שלך בשרשורים אחרים זה נשמע כמו להכנס לפינה של "רוצה אבל רוצה שתשכנעו אותי" אל תכנסי לשם בכלל... את רוצה שהם יהיו בוגרים ועצמאיים, נכון? בשביל זה צריך לאפשר להם עצמאות איפה שאפשר, לחוות את ההשלכות של הבחירות שלנו,,ללמוד מה נכון לנו. נשמע לי שזאת הזדמנות מעולה עבורך כאמא לשחרר ועבורו כילד לחוות בחירה עצמאית

וביום של התחפושות תציעי לו ללבוש. ירצה- ירצה

לא ירצה- שימי בתיק למקרה שיתחרט כשיראה את כל הילדים בגן. 

שזה ישכב בבית, שיוכל למדוד לנסות

לפעמים המילה ''תחפושת'' גדולה ומלחיצה, הם לא באמת מצליחים להבין במה מדובר

אולי אם זה יישב בבית הוא יוכל להתרגל לעניין.

זהו, חוץ מזה לעזוב לגמרי את הנושא... 

יש מצב שגם ביום של התחפושות לא ירצה, ואז שייקח רק רובה, או תחפושת בתיק, או שלא יתחפש בכלל.

אם הוא לא רוצה ולא חסר לו אני לא חושבת שיש סיבה לעשות לו תחפושת

ובעיקר בנים, יש לי אחים שכמעט אף פעם לא התחפשו, וגם כשכן זה היה דברים פשוטים עם בגדים נוחים שחקן כדורסל למשל.

מצטרפת להמלצות להציע פעם-פעמיים ואם עדיין לא רוצה לשקף לו מה יכול להיות ההשלכות של זה (אולי תהיה שונה מכל הילדים) ולשחרר, זה באסה לך בתור אמא אבל זה שלו אז לשחרר באמת. מצטרפת גם להמלצה שכן יהיה לך תחפושת בשבילו שאם ירצה ברגע האחרון ובאמת לשלוח לגן שאם ירצה שם כשיראה את כל הילדים אבל ממליצה שזאת תהיה תחפושת פשוטה, עם חולצה ומכנסיים שנוח ללבוש אולי גם כובע אבל לא אוברול או עם כל מיני בדים במרקמים שונים, כמה שיותר דומה לבגדים של היומיום.

הוא נרתע מאד דברים שקשורים למגע? הוא נמנע מסוגי בדים מסויימים? כי אולי זה וויסות חושי..

מה אכפת לך אם הוא מתחפש או לא? תסבירי לו למה את חושבת שכדאי לו וזהו. כן, כן. לא, לא.

באמת כיף לראות את הילדים מחופשים. שכל המשפחה מסתובבת ביחד מחופשת. גם לי היו שנים שקצת התבאסתי שילדים לא רצו להתחפש.

אבל האכזבה היא שלי, וההחלטה אם להתחפש היא של הילד. אז קצת עודדתי, ואם הילד לא רצה אז זרמתי איתו.

למרות שקניתי לו תחפושת שהוא ביקש ואביזרים

הוא שיחק איתם בבית וזהו

חוצמיזה התלבש כרגיל והכל בסדר

האמת לא הבנתי למה זה מאכזב. זכותו.