משומה עושה לי רע.
עושה לי כאב.
אבל פחות עליי.
יותר על ההורים.
וואו.
לחשוב איך עברו השנים.
לחשוב על העבר.
פעם.
הייתי הילדה.
שכולם קינאו בה.
החכמה השנונה, הגאונה.
הזאתי שמצליחה בהכל.
הזאתי שמוקפת תמיד בחברות.
הזאתי שכל המורות מעריכות.
הזאתי היוזמת עם המידות הטובות.
הזאתי שמרימה דברים בלי דין וחשבון
הזאתי עם הפרוטקציות וההפליות
היה לי טוב.
בהכל.
הם המוסד הלימודי.
הם הלימודים עצמם.
עם החברות והחברה.
עם הצוות והמורות.
עם המבחנים והתעודות.
עם השיעורי בית והחוברות.
אני זוכרת.
איך האסיפות הורים היו קבועות.
ובתעודות הסכתלנו בחצי רפרוף.
"היא משעממת"
"צריך גיוון"
רק לא ידענו.
כמה להעריך.
את אותו שיעמום.
ואותו מיקום.
כי כשגדלתי.
והחיים קפצו.
והלימודים התקשו.
והנטל גבר.
ונהיה תסבוכות.
בדברים אחרים.
כבר לא היה זמן.
וכוח ויכולת רצון
להשקיע במושג הזה.
שנקרא מבחנים.
ושיעורי בית ולימודים.
והיה הפרעות נוספות.
מוצדקות. נכונות.
ועשינו טעויות.
ועברנו מעבורות
וטיפסנו על הרים.
וקיפצנו מכשולים.
והלב נקרע.
והרגשות השתוללו מהסופה.
והמוח פעם.
עבד בחוזקה.
רק שלא היה זמן.
לחזור לעבר.
לנסות לתקן.
אז כיסינו בפלסטר.
והשארנו צלקות מאחורנו.
שישארו.
והרסו. מבפנים.
והשפיעו על החיים.
והלימודים.
ובנתיים.
אין חיים.
ואין לימודים.
רק חבל על ההורים.
שניסו. והשקיעו. וטפחו על הכתף.
ועודדו. וגייסו לעזרתי
אני כבר השלמתי עם העובדה.
כבר קיבלתי כמה תעודות.
התעודה האחרונה הספיקה.
היו בה מספר מקצועות.
חסרות ציון וערך.
אבל ה' יעזור.
_______________
מי שקרא אשמח שיגיב
