"אין אף פעם שקט, נכון? אני סתם הוזה שיהיה לי. נכון?"
"אין שקט. ברוך השם, יש מלחמה, בשביל זה נבראנו."
"אין לי כח לסחוב את זה."
"יש לך, יש לך. בדוק שיש לך."
"אין לי."
"יש, יש לך. את לוחמת. זה בדם שלך."
"ואם אין?"
"אין אבוד. אין טוטאלוסט. מכל מקום אפשר לקום. קומי. ומחר שוב תפלי. ומחרתיים תקומי עוד פעם. עד היום האחרון."
(נועה ירון דיין, שירה גאולה, עמ' 316)
את לוחמת.
אני שומעת את המילים האלו המון. ממנה. נשמה טהורה שהיא.
שאני לוחמת.
לוחמת על החיים.
קראתי את שירה גאולה. עד איזה שתיים בלילה.
ופתאום הקטע הזה.
פתאום המילים האלו.
שאני מכירה כל כך כל כך טוב. מקרוב. מדי.
זו אני.
אני.
אני שמתעקשת.
שאין לי כח.
אני שחולמת על שקט, אבל בפנים עמוק עמוק יודעת שזה לא יקרה.
אני.
הרגשתי את עצמי שם.
גם לי אומרים שאני לוחמת. הילדה הכי מתוקה בעולם אומרת לי את זה. הנשמה הכי טהורה שאני מכירה. איך שאני אוהבת אותה.
הגעתי למילים האלו,
ולא יודעת למה,
התמרח לי חיוך על הפרצוף.
בלי שום קשר לכלום. זה לא היה משמח ולא מצחיק בכלל.
אולי כי אני הייתי כתובה שם על הדפים.
בספר שמישהי שאני לא מכירה בכלל כתבה, על מישהי שהיא לא אני ואולי היא מומצאת בכלל, אבל היא אני.
נכון.
לא הגעתי לרחוב. ברוך השם ישתבח שמו לעד.
אבל אני.
אני נוער בסיכון שלא יודעים שהוא בסיכון.
אני זו היא.
שירה גאולה.
שיר הגאולה.
איך שאני רוצה גאולה.
ובמילים האלו,
הרגשתי הכי היא שבעולם.
זה היה פשוט אני, המילים האלו שמודפסות על נייר לבן שכבר התיישן קצת משימוש.
אני.
שירה גאולה.
שיר הגאולה.
מתאים דווקא.
אוי אוי אוי טאטע כמה שאני רוצה גאולה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ואני רוצה להבין, שכן. יש לי כח. אני לוחמת.
ואני רוצה לדעת איך להילחם, ועל מה. מה הם הדברים האמתיים שבשבילם אני צריכה להילחם.
ואני רוצה לדעת שאני מסוגלת לקום.
לוחמת.
לוחמת על החיים.
על הרצון.
על הטוב. טוב מתוק.
הלוואי.
טאטע.
איך זה שאתה שולח לי את כל הסימנים האלו בהשגחה כל כך מדוייקת לי?
תודה.