אני רוצה להיות אחרי המפגש הזאת מחר ולסכם אותה.
ואני רוצה ללמוד בנסיעה.
ואני קצת מפחדת מאיך שזה יהיה.
הלוו מה קורה לי??
סך הכל מפגש עם חברה. טובה. שאני אוהבת באמת.
וואי.
אולי אני אספר לה על שישי.
אולי לא.
אני רוצה לשאול אותה מה שלומה.
והיא בטוח תשאל מה איתי.
נראה מה יהיה ואיך יזרום ומה אני אגיד ומה אני לא אגיד.
חבל יהיה להצטער על דברים שאמרתי שלא היו צריכים להיאמר. אבל תמיד זה קורה.
אני צריכה לחשוב לפני, אבל תמיד זה קורה.
אולי באמת מחר אני אלך לכותל. וואי כמה זמן לא הייתי בירושלים ובכותל בכלל. מתגעגעת. ברוך השם.
אני רוצה להאמין שכמו שאמא אמרה- אני נראית יותר טוב ויותר שמחה בימים האחרונים ובזמן שהייתי בבית.
אבל אני יודעת שזה שטויות.
ואני יודעת שאני נוער הכי הכי בסיכון שיש.
כי אף אחד לא מעלה על דעתו את ההרגשה שלי ושאני במצב כמעט הכי גרוע שיש, ושכמעט פגעתי בעצמי כבר לפחות שלוש פעמים.
אף אחד לא באמת מנסה לברר מה איתי.
אולי זה שאבא ואמא אמרו שאם אני רוצה טיפול כלשהו האחריות היא עלי, אולי זה גרוע. כי אני צריכה טיפול אבל אני בחיים לא אעשה עם זה משהו בעצמי.
זה גרוע. אין ספק.
השאלה היא עד כמה טיפול בכפייה היה עוזר. זה פשוט היה מגיע לטיפול תרופתי פסיכיאטרי בכפייה. ואת זה אני ממש ממש לא רוצה.
הבעיה היא שהם אפילו לא מעלים על קצה דעתם את גודל וחומרת המצב.
זו בעיה ענקית ענקית ענקית.
שאף אחד חוץ משתיים או שלוש חברות לא יודע על כלום.
והחברות לא יודעות שההורים שלי לא יודעים.
וכאילו, חברות. זה לא מה שיזיז אותי.
נכון ש**** ממש מנסה ומשתדלת. והיא גם יודעת שההורים לא יודעים על כלום. אבל... בתכלס אם היא תצליח להזיז אותי במשהו, ההורים שלי יצטרכו לדעת מזה. ואיך לעזאזל זה יקרה?! אוף.
וואי וואי המצב שלי...
אז כן ברוך השם אני נראה לי מתקרבת לדרך. אני לומדת. קצת. משתדלת.
אני קוראת ספרים.
אני מדברת עם ****.
אפילו כתבתי לי דברים שאני רוצה שיהיו במישהי כדי שאני אוכל ללכת אליה לטיפול.
אבל...
בתוכו אני יודעת שאני בדרך להתרסקות.
תמיד אני בדרך להתרסקות, ומדי פעם אני בנפילה, צלילה. שקיעה, איך שלא יקראו לזה.
ואף אחד, אף אחד. לא מעלה בדעתו.
פשוט... אוף.
טאטע אני צריכה אותך. חייבת.
אני רוצה.
רוצה לחיות.
רוצה טוב.
טוב מתוק.
רוצה להתקרב אליך אבא.
רוצה לחיות חיי אמת ותורה ומצוות באמת.
רוצה גאולה. פשוט גאולה.
אוף.
הרצון הוא הדבר הכי גדול בעולם.
ככה ***** אמרה לי.
אני מקווה שזה נכון.
בינתיים הוא נשאר תיאורטי.
כאילו כן, אני פועלת, עשיתי בגרויות, למדתי אליהן כמה שיכולתי, אני קמה בבוקר ויחסית עוזרת ומשתדלת לשדר שהכל רגיל וטוב ואני גם מנסה להתפלל וללמוד ולעשות טוב.
אבל... זה לא מקדם לשום מקום.
אני יודעת שאני חייבת התבודדות. ברמה קריטית. שאני צריכה להתחיל התבודדויות. הרבה. כל יום.
פחח. הלוואי. אני לא רואה את זה קורה.
אוף.
טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע
אני רוצה לצרוח באמת.
מתי יהיה לי אומץ.
אופ.
אני רוצה.
טאטע.
רוצה אותך.
תעזור בבקשה ממך אבא שלי.
תעזור לבתך האובדת והמבקשת והרוצה.
בבקשה.
אבא אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב
אבא אני צריכה לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם, אבא טוב
אני אני רוצה לדעת בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עוברת בדרך
יהפוך חולשה לעצמה גדולה
אבא אני רוצה לחזור אליי
למצוא אותך שם איתי
במקור שלי אני טוב גמור, אבא
ושם אני מאמינה בעצמי
יונתי בחגווי הסלע
השמיעיני את קולך
תשירי לי שיר חדש, חדש
שיאיר ליבי ואת מיתריי
אבא---
