אני רוצה להאמין שכמו שאמא אמרה- אני נראית יותר טוב ויותר שמחה בימים האחרונים ובזמן שהייתי בבית.
אבל אני יודעת שזה שטויות.
ואני יודעת שאני נוער הכי הכי בסיכון שיש.
כי אף אחד לא מעלה על דעתו את ההרגשה שלי ושאני במצב כמעט הכי גרוע שיש, ושכמעט פגעתי בעצמי כבר לפחות שלוש פעמים.
אף אחד לא באמת מנסה לברר מה איתי.
אולי זה שאבא ואמא אמרו שאם אני רוצה טיפול כלשהו האחריות היא עלי, אולי זה גרוע. כי אני צריכה טיפול אבל אני בחיים לא אעשה עם זה משהו בעצמי.
זה גרוע. אין ספק.
השאלה היא עד כמה טיפול בכפייה היה עוזר. זה פשוט היה מגיע לטיפול תרופתי פסיכיאטרי בכפייה. ואת זה אני ממש ממש לא רוצה.
הבעיה היא שהם אפילו לא מעלים על קצה דעתם את גודל וחומרת המצב.
זו בעיה ענקית ענקית ענקית.
שאף אחד חוץ משתיים או שלוש חברות לא יודע על כלום.
והחברות לא יודעות שההורים שלי לא יודעים.
וכאילו, חברות. זה לא מה שיזיז אותי.
נכון ש**** ממש מנסה ומשתדלת. והיא גם יודעת שההורים לא יודעים על כלום. אבל... בתכלס אם היא תצליח להזיז אותי במשהו, ההורים שלי יצטרכו לדעת מזה. ואיך לעזאזל זה יקרה?! אוף.
וואי וואי המצב שלי...
אז כן ברוך השם אני נראה לי מתקרבת לדרך. אני לומדת. קצת. משתדלת.
אני קוראת ספרים.
אני מדברת עם ****.
אפילו כתבתי לי דברים שאני רוצה שיהיו במישהי כדי שאני אוכל ללכת אליה לטיפול.
אבל...
בתוכו אני יודעת שאני בדרך להתרסקות.
תמיד אני בדרך להתרסקות, ומדי פעם אני בנפילה, צלילה. שקיעה, איך שלא יקראו לזה.
ואף אחד, אף אחד. לא מעלה בדעתו.
פשוט... אוף.
טאטע אני צריכה אותך. חייבת.
(בבקשה לא להגיב. תודה.)