הלב פועם חזק.
"לב שפועם זוכר הכל",
כך מתנגנות לי מילותיו של השיר "עכשיו קרוב"
של רייכל.
ובאמת אני זוכר הכל.
כל מה שעשינו
כל הפעמים שדיברנו
כל הפעמים שהשתוללנו
שעשינו כל מה שאסור.
לא ראינו בעניים,
עצמנו אותם,
והתפרענו כל עוד יכולנו.
בצחוקים,
בכיף.
ללא חוקים,
ללא אלוהים.
ועכשיו,
אחרי שעזבנו,
ואמרנו די,
זה חוזר לי.
ואני בורח.
זה בא אלי לפעמים.
הגעגוע,
הלב הזה שפועם.
דווקא עכשיו, בסוף,
שזה עוד רגע נגמר,
והכל מאחורי,
זה עוד פעם חוזר אלי,
הכי חזק שאפשר.
אני מתרחק,
ואתה מתקרב.
אני בורח,
ואתה מדבר.
ואני מכיר אחרים,
מתקדם,
שואף.
אתה תקוע,
עומד,
ממשיך לעשות את כל מה שאמרו שלא.
#
ועכשיו שישבנו כמה חברים,
והם רצו להזמין אותך,
הלב שלי התחיל לדפוק יותר חזק.
רק שלא יבוא, רק שלא יבוא.
וכבר לא יכולתי להחזיק את עצמי.
הפחד הזה, שאולי תבוא,
ואז אני אצטרך לברוח בספונטניות
הפחיד אותי.
לא ידעתי מה להגיד אם תבוא.
אולי אני צריך לשירותים,
אולי אני צריך ללכת לישון,
אולי משהו קורא לי.
ופחדתי,
פחדתי מהרגע הזה.
אז ברחתי.
בלי לומר שלום.
השארתי הכל מאחור
והגעתי לכאן,
לשפוך.
העיקר ברחתי.