אני חייבת להתרוקן כבר.
אעאעאעאעאעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע אני צריכה לשחרר.
אני צריכה לצעוק.
אני צריכה התבודדות.
טוב.
כאילו מוצ"ש.
לא קרה שום דבר מיוחד.
והמצב שלי צנח לרצפה.
ורציתי למות.
ולא באמת רציתי למות.
רציתי לישון לנצח.
רציתי להיעלם.
וגם בראשון.
למרות שדיברתי איתה והיה נחמד.
והיא ניסתה לשכנע אותי שיש בי טוב ושזה לא שיש בי רק רע ושאני לא בנאדם רע.
זה לא הלך לה.
ואז חזרתי הביתה.
והמצב...
נפלתי נפלתי נפלתי.
לתהום.
והיא פחדה.
ודאגה.
והלחצתי אותה.
והלילה היה זוועה.
וכאב לי.
זה הזוי שכואב בנפש,
וזה עובר כבר לגוף גם.
יש גם כאב מוחשי אמתי בחזה שלא משתחרר וכואב ממש ממש ממש ולא מרפה.
וזה כואבבבבב
ובא לי רק לצרוח
אבל זה לא יקרה.
וגם היום.
התעוררתי בחמש.
ראיתי שהיא שלחה לי שהיא מפחדת עלי והיא צריכה ממני אות חיים.
עניתי לה שאני נושמת ושתירגע.
נרדמתי בחזרה אחרי מלא זמן וזה בעיקרון נס.
קמתי בערך בשמונה.
ומאז הייתי במיטה.
מדי פעם היא שולחת לי שהיא דואגת.
קמתי מהמיטה בערך בשתים עשרה.
הייתי פה קצת.
ואז, כמובן.
אני צריכה להכין ארוחת צהריים.
אנשים באו הביתה.
ואז בשלוש ומשהו נראה לא או סביבות ארבע זה היה כבר, לא זוכרת,
היא התקשרה.
אמרתי לה שעוד חמש דקות.
אחרי כמה דקות חזרתי אליה.
היא אמרה- טוב צריך ללמוד, אבל דבר ראשון- מה שלומך?
מתוקה שהיא.
אמרתי כזה- מה שלומי. וואו. שאלה קשה.
אמרתי שאני לא רוצה להלחיץ אותה.
היא אמרה שאני יכולה להלחיץ אותה קצת. או הרבה. כמה שצריך. היא אמרה- פשוט תגידי אמת.
אמרתי שהמצב... בעיקרון זוועה. ושלא כדאי לה שאני אפרט, אבל... זוועה.
היא אמרה שזה עצוב ממש.
היא שאלה אם לא היה כלום טוב מאז שדיברנו ברביעי שעבר.
אמרתי שלא יודעת.
דיברנו קצת.
התחלנו ללמוד.
ליקוטי עצות.
למדנו רפואה, ואז מניעות, ואז דיבור.
היה טוב.
ואז אמרנו שיעורי בית:
היא-
בנושא הלחץ-
להאמין שזה מה שיש ושהיא תתמודד עם זה ויהיה בסדר ולנסות לא להלחץ.
ולנסות לסדר את הדברים ככה שיהיה פחות לחץ.
אני-
להאמין שאני יכולה.
שיהיה מקרה אחד, שבו אני אנסה להאמין שאני יכולה, ואעשה את כל מה שאפשר כדי שאני אצליח, ולהגיד לעצמי- את יכולה. את יכולה.
וואו.
נקווה שנעמוד בזה.
זה קשה. מאד. מאד.
וסיפרתי לה על מה שקראתי בשירה גאולה.
ועל זה שאני לוחמת.
והיא אמרה שאני לוחמת. לוחמת על החיים.
אמרתי שהנה- רציתי לסלוח ל****. רציתי מאד.
התעקשתי על זה ממש.
והשם יתברך כנראה עוזר לי כשאני מתעקשת, כי הנה זה קרה. סלחתי לה.
היא אמרה שאני לוחמת. ושאני אנצח. שאני אצליח. ושהשם יתברך יעזור לי.
אמרתי לה שתדע שהמצב שלי ביומיים האחרונים באמת היה גרוע גרוע גרוע, וכשדיברתי איתה חייכתי באמת.
ושאשריה ממש ממש.
ושברוך השם.
והיה לי כיף לדבר איתה.
ושאלתי מה שלומה.
היא אמרה שהיא עשתה היום את התיאוריה ושהיא קצת בלחץ עם מיליון דברים, אבל ברוך השם בסדר. ישתבח שמו.
היא אמרה שאני אנסה להתקשר אליה גם סתם ככה.
אמרתי שאני לא ארגיש נעים לעשות את זה אבל נראה.
היא אמרה שכיף לה ממש ללמוד איתי כי אני אמתית ואומרת אמת.
הוחמאתי.
וואי.
באמת כמעט אף פעם לא נעימה. אבל אוף. אני שונאת לשקר. למרות שאני עושה את זה מלא. תכלס איתה אני פשוט לא מסוגלת לשקר.
וואי טאטע תודה לך עליה!
היא פשוט נשמה טהורה טהורה.
היא אומרת דברים פשוט גדולים.
אחרי שאמרתי לה על הלוחמת,
היא אמרה שהנה- היא ברסלבית אמתית.
כיוונה לדעת גדולים. שלא רק היא אומרת את זה.
אמרתי לה בחיוך- מישהו מתווכח על זה שאת ברסלב?!
וואי.
המצב עכשיו עדיין לא משהו.
אני די נואשת. ודי מיואשת.
אבל יותר טוב.
אני לא רוצה למות.
וואי.
וואיייייייי אני חייבת כבר משיבת נפש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני צריכה לנסוע מתישהו לקנות. ולא לחזור עד שאני אמצא.
כאילו צריך למצוא דוכן של ברסלבים איפושהו, ומישהי אמרה שאולי גם יש בדברי שיר במרכזית, ולא יודעת איפה יש עוד. בטח בחנויות של ברסלב במאה שערים. אבל לשם אני לא אלך. או שכן. לא יודעת.
ואני רוצה לפגוש אותה מתישהו. אני לא יודעת אם יהיה לה יום פנוי בכלל.
אוף. יש לה יותר מדי מה לעשות והיא קצת בלחץ, ולי אין כלום. כלום. פשוט לא עושה כלום עם החופש שלי.
שנה שעברה עוד היו לי חניכות אז חצי מהחופש הלך על פעילויות להן.
והיה את הדבר ההוא שהי שבוע עם מיליון הכנות לפני.
וזה לקח הרבה מהחופש.
אבל השנה אין לי כלום. פשוט כלום.
משועממת.
וזה גרוע.
ולכולם מסביבי יש מיליון מה לעשות ורק לי אין.
ושום חברה חוץ משתיים לא מתעניינות.
ואוף.
בודד זה לא מילה.
בדד.
איזו מילה מוזרה. שמתארת אותי.
אוף.
אולי אני אשלח לה הודעה.
אני סתם אעשה מעצמי צחוק.
מה אני אעשה מחר?
כלום.
ארבוץ במיטה.
אוף.
אמרתי שאני צריכה לעשות לעצמי סדר יום. לא קרה.
אולי מתישהו אני אעשה את זה.
אוףףףףףף.
טאטע אני פשוט צריכה אותך כאן. וזהו.
אוי אוי טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע
