שאם אנחנו רוצים להגיע לשלמות הנשמה למעלה אנחנו צריכים לעבוד למטה, בעולם הזה. וגם פה בעולם הזה יכול להיות לנשמה טוב, אם אנחנו נעשה את מה שה' יתברך רוצה ממנו הנשמה תתעלה ותתנקה ותהיה טובה ומקושרת לאבא.

מקוה שהצלחתי להסביר את מה שרציתי לומר

זה מסביר טוב: למה לא ישר עולם הבא?

הקב"ה לא רצה להאכיל אותנו "נהמא דכיסופא" (לחם בושה) שנתבייש שקיבלנו אותו ללא מאמץ מצידנו.  כלומר הקב"ה רצה שאנחנו נתאמץ למען השכר בעוה"ב 

רבי חנניה בן עקשיא אומר:"רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם  תורה ומצוות, שנאמר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר"  

אם טוב לאדם שנברא או אילו לא היה נברא. אבל בתכל'ס הוא נברא. והנשמות "כלואות" בגוף, ורק במסגרת הזו של נשמה בגוף אדם היא יכולה "לשדרג" את התנאים שלה בעולם הבא. 

זו גם הסיבה שלא מסתובבים עם ציציות בחוץ בבית הקברות- לועג לרש. כל המתים כבר לא יכולים להועיל עוד לנשמתם וללבוש ציצית.

החיים שלך טובים לך ולנשמה שלך: אמנם המקור שלה במקום עליון, אבל היא לא יכולה להיות שם בלי לתקן את עצמה בעולם הזה. ולתקן את עצמה היא יכולה רק כשהיא בגוף חי. 

ולתקן אותו.

שלמות הנשמה, שלימות העולם, שלימות הבריאה תהיה בגאולה בקרוב.

אני לא יודעת כמה זה יעודד אותך לבקש אריכות ימים, אבל כשהנשמה יורדת לעולם היא לא רוצה את זה. היא רוצה להישאר שם. ואז ה' מראה לה את הסרט שהיא הולכת לעבור בעוה"ז והיא מסכימה לו ואז כן יורדת. 

אח"כ כשאדם נפטר הוא לא רוצה למות, אבל אחרי שהוא מת טוב לו יותר. גם רשעים שחוו מוות קליני מתארים את האור והחום והרוך האינסופי הבלתי יתואר הזה- שזו הנהגת ה' בעולם- להיטיב. ברמות שאנחנו אפילו לא יכולים להעלות על דעתנו. 

לגבי שכר ועונש אני לא ממש מצליחה להבין, מה שכן הבנתי שהעונש בעוה"ב הוא לא עונש ברמה שאנחנו מגדירים כמו חיסול חשבונות או נקמה או משהו כזה, אלא סוג של "רמת תנאים" לפי מה שהנשמה הצליחה לצבור בעוה"ז. ושם זה בעצם המתנה לימות המשיח. בזמן ההמתנה הזה שבין המוות לימות המשיח, כל נשמה יש לה את המדרגה שלה. (גן עדן/גהינום)

אז לפחות אם כבר אנחנו פה- עדיף לנצל את הזמן ולהועיל לנשמה, כי מי יודע מה יהיה מחר ואם עדין היא תהיה בתוך הגוף הזה ותוכל לצבור...

מקווה שהצלחתי להסביר

נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. הרעיון של בריאת עולם מושתת על הנחה כזאת. 

אני לא אוהב להרבות בציטוטים, ובכל זאת:

"להיות בבחינת שוֹב, והוא תכלית הבריאה. כי בשביל הרצוא [...] לא היה צריך להיות ירידת והתלבשות הנשמה למטה כי למעלה הרצוא יותר, ואין זה תכלית העבודה. אלא צריך להיות בחינת רצוא ושוֹב - "אם רץ לבך שוּב לאחד", דהיינו כשמתעורר אהבה ויראה ורצון להידבק בה' אחד - שוּב לאחד, להיות לו דירה בתחתונים להמשיך אלהות בזה העולם דווקא; על ידי לימוד התורה בעניינים הגשמיים [...] על דרך זה יהיה עיקר העבודה ולא בבחינת רצוא בלבד". (ליקו"ת שיר השירים)

אז על מה להגיד תודה? על האפשרות שניתנה לנו להביא לידי ממשות את הרצון הראשוני הזה של הקב"ה. או בתיאור יפה יותר של הרב אלחנן ניר "נקודת הרצון הראשונה ביותר המחייה את העולם" (אם רץ לבך, עמ' 90).

זה היה מספיק חשוב ע"מ שאגיב אחרי הרבה זמן.

האמת שהגעתי לכאן ממש במקרה (חיפשתי בכרטיס את 'בלונים' כדי להקבילו ל'אחרי שנגמרה המסיבה') אז אכתוב בקצרה אף שלא קראתי את שאר התגובות:

אם כבר הזכרת את הרב צייטלין וממנו נבעה השאלה, כדי פשוט להסתכל בספרו 'על גבול שני עולמות' שם בתחילת הספר בפרקי 'על שכינה' כותב כפי שכתבת ובסוף הספר עמ' 286 ב'שיחה השישית: הסוד של דירה בתחתונים' הוא עונה בדיוק לשאלתך כפתור בפרח בצורה קולחת מעניינת בהירה וברורה כדרכו. מומלץ.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....