כשאני מחכה לטרמפ, וההורים של הלל עוצרים לי. וסבבה. אני עולה, ואבא של הלל שואל אותי מה נשמע אני אומרת ברוך ה',
אמא של הלל שואלת מי אני, יש חושך והיא לא ראתה מי עלתה בידיוק, אני*** הבת של **** (הם בקשר טוב עם אבא שלי, לעינייני עבודה, וכו וגם הבן הגדול שלהם חבר טוב של אבא שלי)
אהה יפה מאוד אמא של הלל אומרת
היא גם חברה של הלל. אבא שלה אומר
מה, את עולה ליא? אמא של הלל
אני, כן.
אה, רגע היית בכיתה עם הלל? אמא שלה
לא, אבל הייתי איתה בשכבה, חברה טובה שלה.
אה, וואו אני באמת לא מכירה מספיק טוב את השכבה, גם כל השמות של החברות של הלל מתבלגנים לי לפעמים...
אני, המהום קטן, אני נבוכה...
אוקי, הם עוצרים.
אני, אתם צריכים עזרה בבציר בקיץ?
כן, תודה רבה דברי איתנו עוד חודש וחצי. אמא שלה
אבא שלה, תודה רבה, רינה (זאת אמא של הלל) את רואה איזו חברות מיוחדות יש להלל? היא באמת זכתה.

התביישתי להגיד להם שמי שזכה פה, זה אנחנו. זכינו שהלל הייתה חברה שלנו.

וואו. הם אנשים מיוחדים.
איך שהם מדברים על הלל, בחופשיות, לא מתעלמים, לא מסתגרים, אלא ההפך. מדברים.

תוך כדי נסיעה, תקפה אותי צמרמורת. הרי הלל ישבה איפה שאני יושבת עכשיו. זה מלחיץ.

וגאד. שכחתי שאני הולכת להיות מדריכה של אחותה, שירה. וואי היא מתוקה.

והלל. הלל. זה הזכיר אותך פתאום.
נוחי על משכבך בשלום. חברה מקסימה.
אוהבת ומתגעגעת.