ושוב אתה במקום הזה.
אותו מקום שכבר עזבת.
לא סתם עזבת.
טרקת את הדלת אחריך.
נעלת באלף מנעולים.
היית בטוח שלא תחזור.
זהו.
ניצחת.
זה מאחוריך.
וטיפסת את כל הסולמות.
מתחתית הבור, מאותה הדלת שנעלת באלף מנעולים.
העפלת כאחוז טירוף.
רק לברוח מהבור השחור הזה.
וברגע הבריחה אתה לא חושב.
אתה מתאמץ לשכוח את הפעם הקודמת
וזו שלפניה
וזו שלפניה.
שגם בהם טרקת, ונעלת באלף מנעולים.
וטיפסת כאחוז טירוף.
ותמיד תמיד נפלת.
אבל אתה לא חושב על זה.
כי איך תצליח אם תחשוב?
אתה חייב
פשוט חייב
להגיע לאור.
האור הזה שנמצא בפני האדמה
שמסמל את סופו של הבור.
אז אתה מטפס שוב.
והפעם, הפעם אתה שם.
האור במרחק נגיעה.
אתה מרגיש את חום השמש
את הדהוד האוויר הקר, הפתוח.
אתה ממש שם, אוטוטו.
ואתה מתחיל לנשום לרווחה.
כי באמת הגיע הזמן
באמת מגיע לך
לגעת באור.
כבר ארבע שנים,
אולי יותר,
שאתה רודף אחריו.
רגל רודפת רגל
ידי רודפת יד
שלב אחר שלב הסולם מתקרב אל קיצו.
אתה כמעט שם.
ומרוב להיטות,
יד רודפת רגל
ורגל רודפת שלב
ושלב רודף..
אוויר
כלום
ריק.
ובצניחה חופשית, איטית, מיוסרת
אתה צונח אל זרועותיו הדביקות,
המנחמות באיזשהו אופן שאתה לא רוצה להודות בו
של הבור השחור.
וכאילו לא טרקת את הדלת.
וכאילו לא נעלת באלף אלפי מנעולים.
הדלת פתוחה לרווחה.
ובזרועות פתוחות היא מקבלת אותך אליה
כרכוש פרטי.
בחיבוק חונק ולופת.
הקנאה.
אם כל הרעות,
וכעת, גם אימך.
