"עמיקם צדק אדם חזר אחרי יומיים. תלאביב לא היטיבה אתו. הוא נראה מותש מכונס-בעצמו-משהו כמו מבקש לאסוף פיזור נפש. שמחתי לקראתו. היי כליל אמר התגעגעתי אלייך הוא חייך אבל הירוק בעיניו נטה לאפור. אחר כך שאל בזהירות-משהו בקול כבוש אם אני מוכנה לנגן לו. התלבטתי לרגע, בפסנתר זה נשמע מלא ועשיר יותר ומעט פחות נוגה; נגנתי את מה שאלתרתי אחרי שרבין נרצח. כשעמיקם שאל מה זה אדם ענה לו. הם ישבו סמוכים זה לזה על ספת קטיפה קטנה שהכניס לחדר אחרי שהתערוכה נסגרה. את העבודות שקנה לי במשיכה לפני הפתיחה מסגר ותלה על הקיר מול החלונות נותן רווח בין ציורי הסתיו בחצר שלו לעבודות בכחול. את הכחולים שם במסגרת דקה ללא פספרטו משאיר את הקצה התחתון של הציור קרוע פתוח לא ממוסגר. אדם העביר את כף ידו על פניו הצמיד את שתי כפותיו זו לזו גוחן מעט לפנים אמר (לשון בקשה) עוד.
(מירה קדר)
(מירה קדר)
(((((((