הסתובבתי על שרפרף העץ העגול עליו ישבתי והסתכלתי בשמיים שקרעתי אחרי הרצח. אספתי אותם בעיניים והנחתי מולי על הפסנתר כמו שמניחים תווים. הייתי משוחררת האצבעות התנועעו מאליהן. זו היתה מנגינה שקטה הרמונית על גבול הפסטורלי כשמדי פעם קורע אותה צרור צלילים רם גס צורם על גבול הקקפוני. סיימתי בצלילים הקשים מתלכדים לאקורדים מלוים בצלילים דקים רכים יותר (העברתי את יד שמאל ימינה משכלת את ידי) מאיטה את הקצב כמו דנדון פעמונים מרחיק והולך או תקתוק שעון. אדם פנה לעמיקם (לשון בקשה) אפשר לנשק אותה. לא אמר עמיקם. הם לא שאלו ומה זה היה.
אחר כך במטבח אמר אבל כליל תהרגי אותי אם אני מבין מה הענייו של לא לכתוב את המוסיקה הזאת. עמיקם שאל לא לחשת לי קודם שזה חדפעמי - - אז אם חדפעמי אז חדפעמי. אדם חייך תהיתי אם אצליח להבהיר את עצמי מה הבדל הבדלתי ביו ציור למוסיקה. כשאני מוציאה מן הכוח אל הפועל ציור אמרתי קולי מפרפר הציור נשאר, הוא חומרי, אפשר להציג אותו אפשר לצלם אפשר למכור אפשר לקרוע. כשאני מאלתרת כבר הוצאתי את המנגינה מהכוח אל הפועל, היא התהוותה, בשביל לשמר אותה צריך לעשות פעולה נוספת - כשאמא שלי תופסת אותי על חם היא מקליטה לפעמים ואחר כך יושבת לכתוב את זה - אבל זה לא זה, זה תרגום, זה מעצבן אותי זה מסרבל זה מגביל. המוסיקה היא אינסופית; על פי חוק שימור המוסיקה ניגונים נבראים כל הזמן הם מרחפים איפשהו הם לא הולכים לאיבוד. עמיקם אמר חרש אם נותנים בהם אמון. אדם אמר כשידידיה רצה שתנגני בפתיחה דיברת על המוסיקה כעל מקום מחבוא או תפילה אישית. הנהנתי כך אני מרגישה; אולי מפני שהלך הרוח שלי באלתור מוסיקלי הוא יותר של המראה לגובה ואילו כשאני מציירת הלך הרוח הוא יותר של פריצה למרחב, זה פחות אישי לא שאלתי מפקפקת. אדם נענע את ראשו לצדדים כמסתפק.
(מירה קדר)
