פתאום עלתה לי מן מחשבה כזאת, שדווקא אלו הדכאוניים עם נטיות ההתאבדות, דווקא הם הכי חיים.
הכי רוצים לחיות, יותר נכון. כי הם רואים שהכל פה שקרים ואיכ ומגעיל. שהחיים האלה לא חיים.
והם רוצים משהו אחר. אחר, שלרוב זה מגיע לאחר-מוות. כי אחר מחיים זה מוות.
אבל החיים האלו שנקראים חיים הם בעצם מוות, והמוות זה התחלה של חיים אחרים, נצחיים.
הם רוצים את החיים האחרים. את הנצח. את האמת. וצריך לדעת לכוון את זה למעלה ולא למטה. צריך לדעת לבחור בחיים שיש, ולהעלות אותם מהמוות הזה שנקרא חיים, לחיים אמתיים באמת. חיי אמת וקדושה וטהרה ועבודת השם באמת.
הם רוצים סיבה, הם רוצים גאולה. הם רוצים שיקרה כבר משהו שיזיז את כולם מהקיפאון הזה, מהאדישות. שיעצרו לרגע את המירוץ הזה שקוראים לו חיים, יפקחו עיניים, ויקשיבו. יקשיבו לעצמם. לקול הפנימי שקורא להתעורר, לעשות משהו, להתחיל לחיות באמת. לא רק להתקיים במובן הפיזי. לא רק לרוץ אחרי כסף וכבוד וחברים שהם לא חברי אמת, ובלילות להתרסק למיטה כי אין שום משמעות אמתית לריצה הכפייתית הזו.
הם רוצים משמעות לקיום הזה, משמעות לנשימה, מלבד התהליך הפיזי שלה.
הם רוצים שיהיה משהו שכדאי לנשום עבורו. שתהיה סיבה לקום בבוקר, לנשום, לשתות ולאכול, כי אם אין סיבה, למה שנעשה את זה? למה שנחזור על אותן פעולות כל יום מחדש, שדורשות מאמץ וכוחות, אם אין סיבה מספיק טובה?
אם אין סיבה, אם אין משמעות, גם אין את הכח כדי לעשות את כל זה. אם אין משמעות, אז באמת, בואו נמות. כי בשביל מה החיים האלו? בשביל מה העולם הזה, שכולו שקר וכאב ופחד ועצב? בשביל מה להמשיך את הקיום שכולו טירוף, שיגעון אחד ענק ענק שלא רואים לו סוף?
ומי שממשיך לרוץ, בלי שנייה לעצור ולחשוב, זה לא שטוב לו. זה לא שהוא מצא סיבה. זה פשוט שהוא אדיש. שהוא שוכח את הנשמה שלו, זאת שבפנים, זאת שרוצה לעשות טוב, היא רוצה קדושה וטהרה, היא רוצה את השם יתברך. היא רוצה כבר גאולה. גאולה שלימה.
והוא לא מקשיב לה, לא נותן לעצמו הפוגה במירוץ כדי לשמוע את הקול הפנימי, של הנשמה, לא מחובר אליה. הוא גוף ונפש, אבל שוכח את הנשמה, שהיא חלק אלוק ממעל.
ואם רק ניתן לה הזדמנות, דקה של ניסיון להקשיב, לשמוע את הנשמה, נגלה שהיא קיימת. והיא רוצה. תמיד היא רוצה. היא מחפשת. היא יודעת שיש משמעות, שיש סיבה לחיים האלה, שיש מעבר למירוץ הפסיכי הזה שכולנו משתייכים אליו בעל כרחנו.
היא רוצה. טוב. חיים. סיבה. משמעות. היא רוצה את השם יתברך, להיות קרובה אליו, לחיות באמת על פי דרכו, להנות מטובו, ולקדם את הכדור הזה שבינתיים נשאר בטירוף שלו, לקדם אותו לקראת ההתגלות. בוא הטוב. בוא הגאולה השלימה, משיח בן דוד ובניין בית המקדש. השראת שכינה. גילוי אלוקים חיים בכל העולם.
והניסיון הזה, להקשיב לנשמה, הוא הדבר הכי כואב שיש.
מי שהכי כואב לו, זה סימן שהוא הכי מחובר. שהוא מרגיש את הנשמה. וזה כואב, כי הנשמה יודעת, אבל אני לא. והכח כבר כמעט נגמר, מכל החיפושים. והניסיונות. והנפילות. והפחדים.
להיות מחובר לנשמה זה כואב. לעמוד מול עצמי זה כואב. לחטט בתוכי, בתוך הלב, לגעת במקומות הכי פנימיים שיש, הכי חשוכים, הכי מלוכלכים, זה הכי כואב שיש. אבל זה יכול גם לרפא. אם עושים את זה בדרך הנכונה, זה יכול להאיר. זה יכול להביא לתוצאות. להגיע לסיבה, למשמעות. לחיים.
אז נכון. זה כואב. ויש נפילות. ויש ירידות.
ויש כאלו שמתייאשים. וזה קורה. וזו דרכו של היצר, וזו דרכו של אדם. לשחרר כי כואב. להכנע כי קשה.
וצריך כל כך הרבה כוחות כדי להמשיך.
אבל זה צריך להיות קצת מנחם, ההבנה שכואב לי כי אני מחוברת לנשמה. כי אני לא מסתפקת במירוץ הפסיכי שנקרא חיים, אלא רוצה לחפש משהו מעבר. משמעות. סיבה. ואני יודעת שהנשמה שלי רוצה. ויודעת שיש סיבה. ומשמעות. אמתית. ויש דבר כזה חיים אמתיים.
אז צריך להתפלל. שהשם יתברך ייתן כח לכל מי שמתעורר, ומנסה להקשיב לנשמה שלו. ורוצה מעבר. ורוצה חיים. שלא יתייאש, כי החיפוש זה הדבר הכי קשה וכואב בעולם.
וצריך להודות להשם יתברך, שזיכני להיות מאלו שמחוברים, ומרגישים את הזעקה של הנשמה. שיש מעבר לטירוף הזה. שיש. שזה אפשרי. שזה קיים.
שיש בורא לעולם, ואנחנו בנים של מלך, והוא יכול להושיע. והוא יושיע. זה יקרה.
וצריך לצעוק. לזעוק זעקה גדולה, ענקית, להשם יתברך.
שיראה אותנו. הבנים שלו. שאנחנו רוצים. ומחפשים. ומחכים.
שיביא לנו גאולה שלימה. גאולה כללית וגאולה פרטית. גאולת העולם והפרט והגוף והנפש. שנצא כבר מהגלות שפה, מהגלות של העולם ומגלות הנפש, לגאולת עולם.
תצעקו לאבא, אחים!