יש שבת שבט.
אין לי מושג כלום עליה.
אף אחד לא טורח לעדכן אותי.
אז נכון, אני בלי ווטסאפ.
בגלל זה צריך לשכוח ממני?
אוקיי.
יצאתי מההדרכה.
רציתי קצת יותר רוגע.
קיבלתי ניתוק.
עברתי לנוקיה.
ג"כ, רציתי קצת יותר שקט, הסמארטפון שיגע אותי. היה לי קשה איתו.
קיבלתי ניתוק.
ניתוק. בדידות.
אני לא חברה שלהן, הן לא חברות שלי, וגמרנו עניין.
כאילו אני לא בשבט שלהן, כאילו אני לא חלק.
כאילו לא כשעדיין הייתי בהדרכה ובצוות הייתי חלק מהכל.
כאילו לא רק חופש שעבר הייתי מעורבת בהכל.
בדד.
לבד.
אין יותר כואב מזה.
אז נכון, החברות היותר טובות שלי הן מהאולפנה ולא מהשבט.
אבל ככה?
לשכוח אותי וזהו?
אני יודעת שהן עסוקות עכשיו בארגונים של זה.
אבל...
אני לא היחידה שיש לה נוקיה.
נראה לי.
או שכבר כולן החליפו לסמארטפונים.
אבל ככה?
יש משהו של השבט.
של כולן.
לא מעדכנים, לא מודיעים, שוכחים.
כאילו אני לא קיימת.
אוקיי.
ואפילו חברות מהאולפנה.
חוץ ממנה שאני לומדת איתה בטלפון כל שני ורביעי, ועוד שתיים זיגזג, אף אחת לא מתעניינת. לא שואלת.
והעיקר מלא בנות אמרו לי לפני שיצאו לחופש שנדבר וחייבים להיפגש ולעשות משהו.
אוי טאטע.
הבדידות, הבדידות.
בדד.
לבד.
אילו מילים נוראיות.
והכי נורא, שזו המציאות.
המציאות שעומדת איתנה מול העיניים, לא בורחת לשום מקום, יציבה כסלע.
מכווצת.
מכאיבה.
המציאות שהיא אמת. והאמת מכאיבה כל כך.
אוף.
טאטע.
הלוואי שזה היה אחרת.
הלוואי שהיו לי חברות אמת. (אחת זה נקרא? כן. אבל... אוף. אוף ואוף.)
הלוואי שבנות היו מראות לי שאני חשובה להן ושהן אוהבות אותי.
איזה פנטזיות.
הצילו.
טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע
כאילו לא גדלתי,
כאילו לא נוספו לי חברות,
כאילו הכל נשאר כמו ביסודי.
חרמות.
הבנות ה"מקובלות" שסולדות ממני.
חברה אחת יחידה שגם היא לא מקובלת.
איכ איכ איכ.
בחטיבה נוספו לי חברות.
אמנם היינו לא מקובלות בכלל, ואפילו צחקנו על עצמנו בגלל זה,
אבל היו לי ארבע חברות.
ואז הלכתי לאולפנה, ונהייתי יותר פתוחה,
כי לא צריך לפחד להתקלקל מבנות,
ונוספו לי חברות,
לפחות חשבתי את זה,
ונהיינו מן "חבורה" כזאת,
ואני חברה של הרבה בנות יחסית,
עד שהשנה פשוט כנראה התרחקתי מדי,
כי קרו המון דברים,
ומה נשאר לי?
ילדות שאני צוחקת איתן ומדברת סבבה,
אבל הן לא חברות אמת.
ושלוש ילדות שאני יותר מדברת איתן, ועוד אחת זיגזג כזה, והן יותר חברות אמת,
וזהו.
ועכשיו חופש, ואף אחת לא נזכרת בי או מתעניינת, וזהו.
שלוש.
שלוש?
שלוש אחרות עכשיו, ההיא שזיגזגתי איתה בלימודים, יותר עכשיו מהזאת שדיברתי איתה יותר.
הצילו.
*** זה הכי בעייתי. אני לא בטוחה בכלל שזו חברות טובה. אוף.
***** מתוקה, פשוט היא כל הזמן מעלה את הנושא ההוא וזה משגע אותי. ואנחנו בקושי מדברות.
**** פשוט נשמה טהורה טהורה.
היא מצילה אותי, עכשיו כשאני חושבת על זה.
הצילו לא רוצה לפתח תלות.
אנחנו לומדות כל שני ורביעי, ומדברות גם בין לבן קצת לפעמים. זו הצלה בשבילי. גם הלימוד וגם הדיבור.
אמאלה.
אוף. טאטע.
תושיע.
