שבת היה ממש נחמד.
ומה שמה באמת מטומטמת. יש לה אופי זיינוקי. לא הפסיקה להסתכל על אח של מעיין.
היום מעיין התקשרה אלי ודיברנו על זה. היא אמרה שהוא שם לב. וגם שאר האחיות שלה שמו לב ולא הבינו מה הסיפור של הטיפשה.
מעיין אמרה שזה מסריח אותה. היא אמרה שהיא מזמינה חברה לבית וההיא עסוקה בלהסתכל על אחיה.
הוא דומה לאחים שלי בטרוף. ילד כאפות.
מעיין חמודה. היא ככ נשמה טובה. גם אמא שלה.
הם משפחה ככ חמודה.
מעיין התעצבנה עליה באמת. ובצדק.
לאח שלה יש עיניים מפחידות. כמה פעמים העיניים שלנו נפגשו ולא יודעת למה נלחצתי. שחורות משחור, קטנות, וריסים צפופים כאילו הוא שם עיפרון.
לא סתם הרבה אנשים חושבים שהוא ערבי.




הלוואי שהפורום הזה באמת ריק. אחרת זה חתיכת אאוטינג.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)