השבוע היו השיבוצים בסניף. לא של השבט שלי, אני כבר עברתי את זה.
אבל
ויש אבל
כל כך כואב על אכזבות של אנשים...
הכרתי את זה מקרוב, את הפחדים לא "להיכנס", ודרך חברים קרובים גם את האכזבה הצורבת, הכואבת, המשתקת במובן מסוים.
זו פשוט התנפצות.
התנפצות של חלומות ותיכנונים ורעיונות ורצונות וכוונות ותקוות ו...
התנפצות אל קרקע המציאות, בידיעה שאין דרך חזרה.
והלב שלי? הלב שלי מתנפץ עם הלבבות שלהם.
אני יודע כמה חיכיתי להדריך, וכמה זה תרם לי. אני יודע, ודווקא בגלל זה אני כל כך מזדהה עם הכאב שלהם.
קשה לי לראות אותם ככה, למרות שאני לא חבר שלהם, שאין לי קשר איתם.
לדעת שחלום חיים של מישהו נגוז, שתכנון של שנתיים קדימה של מישהי השתנה הרגע לגמרי, שתקווה של ילדים פשוט לא התממשה.
ואוי כמה שזה כואב להם.
כואב להם.
כואב לי.
אין צורך להגיב. הייתי צריך לפרוק. איפשהו.
אלא אם כן יש לכם משהו באמת יפה להגיד.
אבל
ויש אבל
כל כך כואב על אכזבות של אנשים...
הכרתי את זה מקרוב, את הפחדים לא "להיכנס", ודרך חברים קרובים גם את האכזבה הצורבת, הכואבת, המשתקת במובן מסוים.
זו פשוט התנפצות.
התנפצות של חלומות ותיכנונים ורעיונות ורצונות וכוונות ותקוות ו...
התנפצות אל קרקע המציאות, בידיעה שאין דרך חזרה.
והלב שלי? הלב שלי מתנפץ עם הלבבות שלהם.
אני יודע כמה חיכיתי להדריך, וכמה זה תרם לי. אני יודע, ודווקא בגלל זה אני כל כך מזדהה עם הכאב שלהם.
קשה לי לראות אותם ככה, למרות שאני לא חבר שלהם, שאין לי קשר איתם.
לדעת שחלום חיים של מישהו נגוז, שתכנון של שנתיים קדימה של מישהי השתנה הרגע לגמרי, שתקווה של ילדים פשוט לא התממשה.
ואוי כמה שזה כואב להם.
כואב להם.
כואב לי.
אין צורך להגיב. הייתי צריך לפרוק. איפשהו.
אלא אם כן יש לכם משהו באמת יפה להגיד.