אבל לפעמים באים רגעי שבירה...

היה יום לא קל אתמול, והיד כאבה מאוד, ודווקא חשבתי שאולי כן אצליח להתקדם קצת בהכנות לשבת ונצליח סוףסוף להיות בבית... אבל הקב"ה תכנן אחרת.

וב"ה שבאמת יש איפה להתארח, ושכ"כ שמחים איתנו.

אני בקשר מצוין עם אחיות שלי, הן נעזרות בי המון (בבייביסיטר לילדים, כשהייתי מגיעה לאפות ולבשל דדבירם מיוחדים לפני הלידה, תמיד הן היו מקבלות משלוח מנות   ועוד)

רק שבתות,זה משהו. וזה גורם לך לכל מיני מחשבות: מה בעלי לא בסדר? (בן אדם עדין, רגיש, עם טקט, אלף קארט!), אני לא בסדר? מה יכול להיות הסיבה?

אולי הן פשוט לא חושבות שבכלל קשה לך או שאת צריכה עזרה.

לא כולם יודעים לראות מעבר ולחשוב על השני שאולי קשה לו אפילו שזה לא כל כך נראה..

תינוק צרחן וזה ידוע לכל(ב"ה! מתה עליו),

ואני מספרת להן (כשהן מביאות לי את הבת שנתיים או הבן שלוש שלהן, רק לשעתיים, "אני קופצת לסידורים וחוזרת"),כמה אני עייפה וכמה הוא בוכה הרבה ורוצה על הידיים (שאחת שבורה להזכירכן..)

לא יודעת, קשה לי עם אמירה ישירה

והן עדיין מביאות לך ילדים לשמור עליהם

ואת אומרת שקשה לך עם אמירה ישירה

לי זה נשמע מצב קלאסי של "אשיות מרצה" - עם קמץ בר' וב-צ', אני צודקת?

למרות שהן שמות והולכות, והילד כבר עמוק במשחקים...

ועם כל הצנעה, כן? ב"ה אני אוהבת ילדים והם אוהבים אותי,האחיינים שלי בוכים כשבאים לקחת אותם ממני.. הם רוצים להשאר...

והמצב בבית גם ככה על הפנים, שלא נורא עוד חוליגן קטן לעסק

ותודה על התגובה למטה, זה מעודד לשמוע

שילוב של שני הדברים

יש את הטיפוס המרצה שנותן ונותן ונותן שידרכו עליו וינצלו אותו ואח"כ קשה לו שמנצלים אותו ודורכים עליו אבל הוא לא מסוגל להגיד לא. מכירה אנשים כאלה? 

ויש את האנשים שמנצלים, אולי בהתחלה הם לא מרגישים כל כך בנח עם עצמם אבל עם הזמן מתרגלים שהשני נותן מסכים ומאפשר אז הם כבר שוכחים לחשוב אולי לא טוב לו, אולי לא נח לו. 

גם האנשים שמנצלים הם לא בסדר, בכלל לא.

אבל מי שמאפשר את זה ולא מציב גבולות גם הוא מעמיד את הסביבה במצבים מבלבלים ומטעים.

אח"כ אולי את מגלה יום אחד שההיא בעצם עצבנית עליך שאת חסרת אכפתיות אבל היא אף פעם לא אמרה שזה מפריע לה, איך היית אמורה לנחש??

בקיצור, אני אומרת עם כל האמפטיה למי שיש לו קושי עם הצבת גבולות, חשוב ללמוד את זה. זה מתבטא בכל מני מעגלים בחיים - בין בני משפחה, בזוגיות, יחסי שכנות, יחסי עבודה ועוד.

אפשר לקרוא על זה, להתייעץ נקודתית עם קאוצ'ר וכדומה,

ומי שזה ממש מפריע לו בתפקוד בחיים - שווה אפילו ללכת ליעוץ/טיפול רגשי כלשהוא ולשחרר את המחסום הזה. 

רק הבנאדם עצמו יודע איפה זה פוגש אותו ועד כמה כדאי לו להשקיע בשביל להשתחרר מזה.

רפואה שלמה.

מכירה תינוקות צרחנים.

זה באמת מתיש!

ואם את מניקה זה עוד יותר מתיש!

ברור שזה עובר!

והחזרה לעבודה בכלל ממוטטת. ועוד עם יד שבורה. 

זה כל כך נורמלי והגיוני שאת לא מגיעה לכלום.

היו לי זמנים שהמקסימום שציפיתי מעצמי זה להתייחס יפה לילדים וגם לבעלי וכ-ל(!) השאר זה בונוס. ככה הייתי משננת לעצמי כדי לא ליפול ליאוש.

לאט לאט עם הזמן המצב השתפר. (וחוזר חלילה כשהייתי שוב בהריון/אחרי לידה )

לגבי משפחה קרובה שמתעלמת - אין לי  מה לומר, גם אני הייתי שם וזה היה מאד פוגע. לימדתי את עצמי לא לחשוב עליהם, לא לצפות מהם. להסתדר לבד. הייתי מתפללת לה' שייתן לי כוח. 

לגבי שבת - שבי עם דף ועט ותרשמי מה בדיוק צריך לקרות בשביל שתוכלו להיות בבית. מה המינימום שצריך לבשל, מה אפשר לקנות, תורידי את רף הצפיות במבחינת נקיון וסדר. אולי תגלי שתצליחו לעשות שבתות בבית

לגבי שבת- ננסה בעז"ה, כבר משבת הבאה.

וזה גם קשה לי כי תמיד אני כ"כ מסודרת ומאורגנת, לא בגאווה חלילה, מתנה שה' נתן, שלא היה לי קשה אף פעם להיות מאורגנת ומסודרת, ופתאום...

זה חלק מההלם, למצוא פתאום את עצמינו לא מצליחות להסתדר, אני כל כך מבינה אותך

לפעמים הייתי מוצאת את עצמי מלאת תוכניות כרימון, בדרך הביתה מהעבודה מסדרת לי בראש מה אני עושה היום, מגיעה הביתה ובקושי מצליחה לשתות כוס מים או ללכת לשירותים. התינוק התורן מוציא שיניים או סתם נדבק אלי, לא נותן לי לזוז.

כל התוכניות כחלום יעופו, יש תקופות כאלה

זה עניין של זמן, בעז"ה את תראי שהמצב ישתפר עם הזמן

שנית - יש לי שני כיוונים:

1. אולי כדאי לבדוק אפשרות של דיכאון אחרי לידה? (למרות שאת מתארת עומס נורמלי וגם קושי נורמלי בחזרה לשגרה).

2. לגבי האחיות - לפעמים ממבט של נשואות ותיקות עם הרבה ילדים (אני קצת במקום הזה) מתחילים לשכוח שגם לזוג צעיר עם ילד אחד עלול להיות קשה... ואולי את קצת משדרת להם "מוצלחוּת" ומושלמוּת" שכאלה? עובדת בעבודה תובענית, מצליחה, עדיין צעירה שכוחה במותניה... זו רק השערה, כמובן. ואולי פשוט הגיע הזמן לא לרמוז שאת רוצה להיות מוזמנת, אלא לבקש בפירוש... ("אני ממש מתגעגעת לסעוד אצלכם... את יודעת ששברתי את היד ויש לי עומס בעבודה, זה ממש יקל עליי אם תזמינו אותנו לסעודה...")

כמו שכתבתי, קשה לי עם אמירה ישירה, לא נראה לי שיקרה...

סתם, אתמול חשבתי לעצמי שאני מספיק במצב מגביל בשביל שלא אצטרך לרמוז.. 

תראי, אני מבינה שאת לא רוצה לומר ישירות ובאמת נשמע שהן אמורות להבין לבד אבל לפעמים באמת כשיש הרבה ילדים חושבים "וואלה רק תינוקת אחת מה הבעיה..."

אם לא בא לך לומר ישירות אז לפחות כשהן מבקשות ממך לשמור לשעתיים או משהו כזה תגידי שאת לא יכולה, קשה לך עכשיו. אולי זה יעזור להן להבין.

מאד קשה כשיש משפחה ליד ולא חושבים בכלל לעזור לך. אני ממש מבינה את זה. מבאס ביותר.

זה ההבדל.

הילד כבר אצלי בבית, לא רוצה ללכת, מה אני אגרש אותו?

(יש מצב שהן יודעות את זה ומנצלות את המצב)

ומצד שני, לפני הלידה עשיתי את זה באמת בשמחה, ראיתי בזה פלוס אדיר לגור ליד האחיינים ולהיות יכולה לקחת חלק ביום יום שלהם, אני אוהבת אותם כל כך

אין מצב שהייתי מסכימה לכזה דבר

ואני הייתי תמיד האחות העוזרת והטובה, ו... אף אחד לא החזיר לי על זה. יצר אצלי מצבים של תסכול וכעס קשה על המשפחה. כי מצבים שרק לוקחים ממך ולא נותנים חזרה הם לא בריאים לנפש, לדעתי.

אבל שוב, אם לך טוב עם זה ואת עושה את זה בכיף אז טובלך. רק אל תצפי שיחזירו לך ותתאכזבי כי לפי מה שאת מספרת זה לא קורה

(וכן, אם אני רוצה עכשיו שילד לא יהיה אצלי בבית אחיין אהוב או לא- לא מענין אותי מה הוא רוצה. עכשיו הולכים)

היתה מביאה בלי לשאול, בהתחלה זה היה בסדר, אח"כ התחיל להפריע

התלבטתי הרבה מה לעשות, מצד אחד לא רוצה לפגוע מצד שני ממש קשה לי מצד שלישי אולי זה חסד ועוד ועוד ועוד

עד שבסוף הרגשתי שזה כבר לא חסד ואני רק צוברת כעס עליה והחלטתי לפתוח את הנושא. התקשרתי אליה פעם אחת ודברתי איתה יפה אבל הצבתי גבול ברור, לשאול לפני שמביאים אלי, כי לא תמיד אני יכולה ולא תמיד זה מסתדר לי.

יכולה להגיד לך שהיא קבלה את זה, אולי באותו רגע לא היה לה נעים לשמוע את זה כאילו בפנים אבל הקשר הנחמד שלנו נמשך והיא כבר לא מנחיתה אצלי ילדים בלי לשאול

אז נכון שלפני הלידה עשית את זה בשמחה אבל המצב שלך השתנה וזה בסדר לפתוח את זה. זה בסדר להיות נדיבה ולתת ולפרגן לכולם אבל את תשכחי שגם את נמצאת בתוך הכולם הזה. אם את תכבדי את עצמך גם הן תכבדנה אותך. 

במיוחד שאחיות שלך יודעות כמה את אוהבת את הילדים שלהן אז הן עוד יותר לא יקחו את זה אישי נגדם.

תסבירי להן יפה שקשה לך ושאת מצפה מהן שיתחשבו בך ויבדקו מתי את יכולה לעזור להן ומתי לא ושאת מצפה שגם הן תעזורנה לך.

(יש הבדל בין לצפות בינך לבין עצמך ולהתבאס כשהשני לא הבין לבד (שזה דפוס לא מומלץ) לבין להגיד לשני - אני מצפה ש.. והוא יכול לקבל או לא לקבל את זה אבל ככה את יודעת איפה את עומדת עם הדברים)

אם קשה לך עם אמירות ישירות זה יכול להיות לא קל בכלל, תעשי חזרות עם בעלך או מול המראה בסופו של דבר זה די חשוב ללמוד להציב גבולות

לפני הלידה עשיתי את זה בשמחה ובכיף,

היום זה לא תמיד קל לי, בכלל לא.

אני צריכה לאזור אומץ להגיד דבר כזה, זה לא יבוא לי בקלות. אבל אולי באמת אתאמן

למרות שאני לא נותנת להן ומצפה לתמורה, עד ששברתי את היד הייתי נשואה כמעט שנתיים שבהם הוזמנו אליהם אולי 3 פעמים, וזה לא הכאיב לי כ"כ כמו עכשיו, אז אמרתי לעצמי- אולי קשה להן אולי זה אולי שם (ניסתי לדון לכף זכות) והזמנתי אלי.

עכשיו כאילו בזמן שיותר קשה (בעז"ה יעבור),וזה לא קושי נסתר מהעין, קיוותי לקצת יותר הבנה/יחס/השתתפות.

היתה פריקה טובה, תודה!

שמחה שפרקת, זה כל כך חשוב

תתאמני ותגידי. נורא קשה לקוות להבנה/יחס ולהתאכזב.

מנסיון אישי יש את אלו שיותר כיף לי להזמין ויש את אלו שאני באמת משתדלת להזמין פחות..

כי למשל יש אחיות\גיסות שאני אוהבת להזמין כי הן תמיד קמות ועוזרות תוך כדי, דואגות לפני שהן הולכות שהילדים שלהם יסדרו מה שבילגנו, לפעמים מתחלקים בארוחה וכל אחד מכין חלק וכו. בקיצור האירוח הוא נעים משתי הכיוונים

ויש את אלו שיושבים ויושבות כל הארוחה ולא נוקפות אצבע לפנות צלחת , בסוף אומרים תודה והולכים ומשאירים את כל הבלאגן ובחיים לא מציעים להביא איתם איזה סלט או מה. אחר כך הם לא מבינים למה לא מזמינים אותם...

אני לא אומרת חס ושלום שאת כזאת כי את נשמעת בדיוק הפוך מקסימה ועוזרת והכל. סתם בכל זאת מנסה לחשוב אולי יש סיבה.

ואולי באמת את צריכה לשנות קצת התנהלות מולן וזה יעזור.

אה, ועוד משהו, יש לי גיסה שתמיד כשמזמינה אותי מכינה ארוחת גורמה פאר והדר מנות מושקעות ומעוצבות ואחר כך אני מרגישה לא נעים להזמין אותה לארוחה רגילה של חלה וסלטים ועוף.... אבל גם אין לי ממש כוחות להכין מוס בשלוש צבעים ובשר ברטבים אקזוטיים אז יצא שכמעט אני לא מזמינה אותה 

תודה!

הרעיון הראשון לא רלוונטי, לא אני בכלל, תמיד הייתי מוזמנת לשבתות אליהם בתור רווקה בגלל העזרה... אבל אולי השתניתי אחרי החתונה? אחשוב על זה...

קודם כול - את לא מחליטה לבדך על עצמך, יש גם בעל בתמונה.

שנית - בתור השואה יכולים להיות לך יותר קשיים פיזיים מאשר לרווקה (מסתם דברים שמושפעים מעצם הנישואין ועד היריון).

ושלישית - כעת את אמא!! אז מה אם "רק" לילד אחד. עדיין את עייפה יותר, עסוקה יותר, הורמונלית יותר...

אם האחיות שלך לא מסוגלות להבין את זה - צריך לומר להן בפירוש. (אם לא את - אז אמא שלך, נגיד). ואם לא לומר בפירוש - אז לשדר להן את זה כמה שאפשר, שאת שונה עכשיו ממה שהיית כרווקה. (נשמע שניסית לשדר להן ון לא ממש קלטו... אז לא יודעת מה לומר...)

(אני מאוד מקווה שאני, כאחות בכורה שרגילה להיעזר באחיותיה הצעירות, לא אמשיך "לנצל" את אחיותיי אחרי שיינשאו...)

היה טוב לפרוק קצת, וכיף שיש כן כאלה בנות מקסימות

ומרגש שאת שמחה בזה

בין אם כך ובין אם לא - שימשיך כך!

תינוק עד גיל שנה יכול להיות עם ההורים בחדר בזמן יחסים, זה אני מכירה כהלכה.

גוזרת מזה שבתור תינוק ממש קטן- הכל אפשרי לידו.

אצלי ראיתי ש'החלטות' פחות עבדו. המציאות עבד.

מה הכוונה? שעם השנים אני יותר שמה לב, בעיקר בתחושה פנימית לא לפי איזה פסק ברור.

הילדים רואים אותי בלי כסרש כשנכנסים לי לחדר בבוקר, כי המטפחת נופלת. אני לא יוצאת מהחדר בלי לשים מטפחת בזמן שהן ערים/בבית 

עכשיו אני בחלד אז לפעמים ישנה עד שיוצאים ואז מסתובבת בבית בלי כסרש.

כנל לגבי מכנסי פיזמה (שזה לא טייץ צמוד) משתדלת לא לצאת ככה מהחדר. מי שנכנס לי לחדר בבוקר כן רואה.

תינוקות עד גיל שנה וחצי נניח קורה שמכניסה איתי לשירותים או ישנים איתי וממילא רואים עוד דברים..

זה משנה גם בנים/בנות רמת החפרנות שלהם (אמא מה זההההה)

הילדים שלנו בהחלט רואים מגע ביננו, וגם הסטה של המיטות, ומבחינתי תמיד יראו. זה חשוב מבחינתי.

נשיקה/חיבוק- פעם כן, היום כבר לא נעים לי.. (הגדול בן שש) אז בפועל לא עושים. לא יודעת אם יש פסק כזה.

דיבורי אהבה כן! וזה חשוב מאד! לא דיבורים מיניים כמובן כמובן.

יש פסק של הרב פיינשטיין שאשה בבית פחות צנועה מבחוץ. אז יתכן ובבית אלך עם חולצה קצת יותר חשופה בצוואר/חולצת פיז'מה, נניח ליד גיסים שלי לא אסתובב ככה.

כנל גרביים. בבית לא מקפידה בחוץ כן. (או כשיש בבית אורחים)

סליחה על הנצלוש

ילד שלא יודע להגיד 'שמע ישראל' 

או בגיל שלא יכול לדעת.

אני מוציאה ילדים מהחדר מוקדם יחסית כי ממילא קמה להניק בישיבה

והחדר מאד צפוף

אז לא כל כך רלוונטי לי

הבת שלי בת שנה וחצי

עוד לא מדברת

ישנה איתנו עדיין בחדר

קורה שהיא פתאום מתעוררת כשאנחנו ביחד

יכול להגיד מה ראה.  ככה רב אמר לבעלי.

אולי תלוי ילד מתי מתחיל לדבר חחח לא יודעת.

אם תרצי את הפרטים של הרב (אשכנזי, חסידי) אעביר לך בשמחה ותשאלי ישירות.

כמובן מה שאני כותבת זה בהתאם למה שנאמר לנו ולא מהווה המלצה או חוות דעת לזוג אחר.

לנו יצא לקיים פעם ליד אחד הילדים כשהוא היה בן שנה וקצת, לא שמנו לב שהתעורר והיה לנו ממש כיף. פתאום אנחנו שומעים אותו ממש עושה קולות של התלהבות ומוחה כפיים.

באותו רגע הבנו שזהו, נגמר.

אמנם הלכתית (לפי הגישה של הרב שלנו) הילד יכול להיות נוכח, אבל הרגיש לנו שכבר לא מתאים. 

אוי ואבוי

קצת מטריד חחחח איזה חמוד

יוצא לנו שהיא מתעוררת אבל כזה חצי ישנה ומתהפכת וחוזרת לישון

הייתי שמחה להוציא אותה מהחדר אבל אין לי לאן 🤷‍♀️

גם לי היה ילד שינק בגיל שנתיים וקצת.

הוא ראה אותי בזמן ההנקה אבל כן היחס היה שונה

לא הייתי משאירה אותו בחדר בזמן יחסים.

לא היה לי נעים...

לזוגיות טובה בין ההורים, כולל מגע אוהב ביניהם. בטח שלא מיני

בבית אני לא מקפידה על כיסוי ראש ולובשת פיגמה- חולצה קצרה בקיץ ומכנס... 

כשיש אנשים אחרים או חברים של הילדים, אני כן מקפידה כמו מחוץ לבית

עכשיו ראיתי שהגבתי לתגובה, הכוונה לפותחת

א. רואים מגע. מגע לא של חיבה כמו אם כל אחד (כמו שאגע בחברה) וגם מגע של חיבה שהוא לא מוגזם- חיבוק קצר, נשיקה על הלחי, ליטוף עדין, החזקת ידיים

ב. כן, אבל גם לא מוגזמים.. אני אוהב/ת אותך, את יפה.. בעלי גם הרבה אומר לילדים  תראו איזה אמא יפה יש לכם, ועוד מחמאות על לבוש, אוכל. את הדברים העמוקים יותר אז כמובן שרק שנינו נמצאים.

ג. כן, הולכת עם פיג'מה בבית (חולצת פיג'מה,טייץ ארוך) בלי כיסוי ראש..

ד. הגדולות שלי הן בנות, מניחה שכשהבן קצת יותר יגדל אז פחות אלך עם פיג'מה,כיסוי ראש אני לא יודעת להגיד כי ממש לא נוח לי להסתובב איתו כל היום.

ה. לגבי המגע- זה ממש משהו שראיתי בבית של ההורים שלי. זה היה לי מיוחד (ועדיין מיוחד) מאוד לראות את האהבה ביניהם בצורה עדינה מאוד. לא חושפנית ומוגזמת..

לבוש

הם רואים אותי בלי כיסוי ראש/ מכנסיים/ חולצה קצרה

לא כי אני מסתובבת ככה

אלא שאני בחדר אני לא בהכרח סוגרת את הדלת והם יכולים לראות/ להיכנס

בכל הגילאים

לא עושה כפי שראיתי אצל ההורים ולא לפי פוסק

אלא כפי ראות עיניי

רואים חיבוק(לא מוגזם אבל בהחלט יש חיבוק כזה לכמה שניות וכו')

לטיפה/על הגב וכו' רואים.

נשיקה מהירה גם יכולים להגניב ככה כשהם בדיוק במחשב.

זותומרת זה קיים ובסביבה אבל לא במוחצנות מולם

לחיצת ידיים .

דיבורי אהבה לא מיניים כן.. תגידו לאמא ש.. (לגבי מראה/לבוש וכו')

תודה לאמא על העוגות וכו'

דיבורים בשיתוף הילדים .

או הביא נגיד איזה משו טעים ויגיד זה בשביל אמא . רק לאמא. וכו'

לבוש שונה:

אם נכנסים לי לחדר בבוקר והמטפחת נפלה אז רואים את השיער כן.

או אם אני מחליפה מהפאה למטפחת וכו'

אני לא נועלת את הדלת ויוצא שהם רואים. בכללי להסתובב בבית לא מסתובבת אפםם בלי מטפחת.

פיגמה הם רואים אותי בבוקר (מכנס ארוך רחב חולצה רחבה. ותמיד עם גוזיה שאני שמה כשאני קמה. לא מסתובבת מולם בלי. גילאי עשר ומטה)

כשהם היום מגיל 3-4 ומטה לא הקפדתי על החזיה למשל. זה בעיקר נה שהשתנה נראלי  

שאר הדברים היו גם בעבר  

וכמובן בגיל תינוקות עד גיל שנה/שנה וחצי הם יכולים לראותו אותי מתלבשת וכל זה.

מההורים לא ראיתי שום שום מגיע  אפס.

אבל ראיתי את האהבה בלי המגע.

אם זה הכבדו לאמא שעבדה על הארוחה

אםא זה משו שאבא קנה דווקא לאמא כי היא אוהבת את זה וכו'. מספיק המבט.

שיער של אמא  יצא לראות כנל שהמטפחת נפלה בבוקר וכל זה...

אבל אצלנו עניין המגע כמו שאמרתי זה אחרת והם כן רואים קצת יותר.

מניחה שככל שיגדלו עוד והבן שיגיע לבר מצווה וכו' כנראה כן יהיו שינויים כמו שאשים חצאית מעל המכנס פיגמה ואולי עוד. נראה..

לגבי פסק, לא הולכים לפי משהו אלא כמו שמרגיש לנו🤷🏻‍♀️

כן לא הולכת בלי כיסוי ראש בבית כי ככה חונכתי.. ולא ביגוד קצר/חשוף

קודם כל זה טוב שאת חושבת על זה עכשיו למרות שליד תינוק מותר כמעט הכל, כי הם גדלים לאט לאט בהדרגה ולא יום אחד פתאום בום התינוק הופך לילד, אז ממש כדאי לחשוב על הקו שמוביל אתכם ושניכם מסכימים עליו ולאט לאט לחשוב מה מתאים בשלב שהילד שלנו נמצא בו כרגע.

א. הילדים רואים מגע, כולל מגע של חיבה כמו חיבוקים. אנחנו נמנעים מנשיקות וגם נמנעים ממגע באזורים מוצנעים, בכללי נמנעים מכל מגע שהוא מיני שלא היינו רוצים שהילד יחקה אותנו אבל כל מגע שהוא לא מיני ונוגעים ככה גם בילד בינתיים הוא רואה, מניחה שבגיל גדול יותר גם זה ירד.

ב. שומעים דיבורי אהבה, לא מיניים.

ג. הגדול שלי בן ארבע וחצי, בינתיים הם רואים אותי בלי כסר"ש ועם מכנסי פיג'מה, גם רואים אותי מניקה.

ד. בוודאי שתלוי בגיל ליד תינוקות עושים הכל חוץ מיחסים (שזה מגיל 0, אנחנו מוציאים מהחדר, תמיד). עד גיל שתניים בערך פחות נזהרנו. כשהילד יגדל יותר כמות המגע שהוא יראה ביננו תרד וגם אני אהיה יותר צנועה לידו.

?

תמיד חשבתי שכיסוי ראש גם בבית, וחצאית וכו, זה קטע של האוכלוסיה החרדית.

(כמובן מדברת על פורום משפחתי, לא כשיש אנשים זרים בבית)

כאילו, ההתלבטויות ששמעתי סביבי על זה היו ביחס לאחיינים שכבר גדולים (נוער) וכו. ומדובר על נשים עם כסרש מלא, חולצה אחרי המרפק וכו. 

אני ככה ברצון אבל במעשה ממש קשה לי.

בדיוק דיברנו על זה בשבת בעלי ואני.

הבן הגדול שלנו כבר גדול.. בן 8.5. מבחינתי הייתי רוצה שלא יראה אותי בלי כסרש.

מדובר על כשקמה בבוקר ומארגנת את הילדים, הרבה פעמים בלי כיסוי ועם מכנסיים.

אני זוכרת ממש הזדמנויות נדירות שראיתי אותה בלי כסר''ש.

אבל אני לא.

בבית מסתובבת חופשי בלי כסר''ש ועם מכנסיים, או חולצת סוף מסלול עם שרוול קצר ופתוחה שלא אצא איתה החוצה. האמת, גם כשיש לי בן בוגר.

לפעמים אני מתבאסת שהוא מביא הביתה חברים בגלל הסיבה הזאת.

בעיני ללכת בלי כיסוי ראש זה לא "לא צנוע"

כמו שרווקה בת 20 הולכת בלי כיבוי ראש וכמו שאני אעשה אם לא אהיה נשואה.

גם מכנסיים שהם צנועות אין לי בעיה ללכת עם זה בבית ליד בנים גדולים.

זה שלפי גדרי ההלכה אי אפשר לצאת עם זה החוצה, לא הופך את זה ללא צנוע ולכן אין בעיה ללכת ככה בבית.

לעומת זאת טייצ צמוד או ביגוד שהוא באמת לא צנוע, לא אסתובב עם זה בבית.

ואני משתדלת לא ללבוש בגדים שהם במהותם לא צנועים.

גם בחדר כושר משתדלת שזה יהיה עם חצאית קצרה נוחה וחולצה רחבה מעל הבגדי ספורט.

ואני משתדלת להקפיד על לבוש מלא ליד הילדים.

כן ארשה למטפחת לזוז קצת ולחצאית להתרומם קצת, וגם אלך לידם בכתונת לילה (ארוכה אבל נצמדת), אבל בגדול משתדלת לשמור על צניעות.

אהיה בלי כיסוי ראש רק ליד תינוק שעדיין יונק בלילות.

אז אני בהחלט הולכת בבית גם עם כיסוי ראש ולבוש צנוע, למרות שהבנים גדולים ולא גרים בבית.

כשהם באים, משתדלת לגרוב גרביים. כשהם אינם בבית, יכולה ללכת בלי גרביים (יש לי בנות)

זה לא הכי הכי, אבל בגלל שזה בנות, אני פחות מקפידה.

שמעתי שכיסוי ראש, עוזר ביראת השמים של הילדים.

הלכתי לא מזמן למרפא הוליסטי כזה,וכשאמרתי לו שהשיער נושר, הוא אמר, בבית - תסירי

את כיסוי הראש. בשביל מה?!

אבל לא עושה כך. גם ישנה עם מטפחת. לפעמים היא גולשת, משתדלת לא להישאר

עם שיער לגמרי גלוי.

בבית לא ראיתי כזה דבר, כי לא היינו חרדים במובן המקובל.

אני מרגישה שזה חשוב. לי, ובכלל.

מוזר לי לראות (למרות שאני מלמדת זכות) אשה דתית נשואה כשרוב השיער

שלה גלוי, ורק מן סרט כזה (רחב) הוא הסימן שהן נשואות.

מבינה שיש משהו בשיער עמוק. זה לא רק כי השיער כל כך יפה אז

צריך לכסות אותו.  (מסכימה שפיאה ארוכה וגולשת היא לא צנועה,

מאוד לא). למשל שמשון - עם השיער שלו. מעניין לברר את העניין

הזה לעומק. כל דבר אצלנו הוא עמוק. לא סתם.

אבל לעומת זאת, מעירים לי לפעמים שקצת שיער מבצבץ מהכיסוי.

צריכה להתחזק בזה; סיכות מתחת לכיסוי.  יש נשים רבות שמכסות

את שיערן עם 2 מטפחות. אשריהן.

א. חשוב לי מאד שהילדים יראו זוגיות חמה ואוהבת! הרבה פעמים יוצא להתווכח לידם כי אלו החיים ואם הם רואים את זה חשוב שגם יראו את הצד השני. שלא יחשבו שאבא ואמא רק מתווכחים (כמובן שמשתדלים כמה שפחות וויכוחים, ושיהיו מכבדים וכו'). איזה סוג מגע? חיבוק, הנחת יד, ישיבה קרובה, חיבוק משפחתי כולנו יחד

ב. לא עולה לי עכשיו מה הם שומעים אבל אנחנו מקפידים מאד להודות אחד לשניה על דברים בפניהם. גם על דברים שקשורים אליהם וגם על כאלה שלא.

ג. כן. הבנות שלי גם נכנסות לחדר כשאני מתלבשת.. לא שזה אידיאלי ככ..

כרגע הבנות הן הגדולות שלי (4.5, 2.5) אז פחות חושבת על זה. מקווה שכשיהיו גם בנים גדולים אצליח יותר להקפיד.. (כרגע הנסיך עוד קטן). זה עונה גם על ד' תכלס

ה. זה מאד הפוך מההורים, אמא שלי הצדיקה ישנה עם כסרש וכותנת.. מעולם לא ראיתי את השיער שלה. אבל לא חושבת שאני עושה בכוונה הפוך ממנה. סתם מתוך נוחות שלי.

ו. זכור לי משהו מההדרכת כלות על העניין של כסרש בבית, אבל מודה שלא ביררתי לעומק ובאמת עושה יותר לפי הנוחות שלי כל עוד הילדים קטנים

יש לי בנים בגילאי עשרה, משתדלת מאד להסתובב עם כיסוי ראש וחצאית. אפילו בתקופות של אזעקות ישנתי עם חצאית מעל המכנסיים בשביל זה. עם הצעירים ביסודי פחות איכות לי.

מגע- כמעט ולא רואים, לעיתים רחוקות משהו כמו יד על הכתף.

דיבור- שומעים הרבה דיבור שמראה על אהבה- איזה כיף שיש לנו אבא כזה, תודה לאמא היקרה שלנו, בא לי להכין משהו שישמח את וכו..

יחסית דומה לאיך שאצל ההורים שלי.

לא זוכרת מקור מסויים אבל זה רוח הדברים שראינו בכל מיני מקומות וגם הרגשה אישית שלנו שזה מה שמתאים..

א. כן,

חיבוק, נשיקה על הלחי, יושבים יחד על הספה.

לי זה חשוב.

ב. כן, אבל רק אני אוהב/ת אותך או מחמאות שמתאים שגם הם יגידו לנו.

ג. לא, אבל גם באופן כללי אני לא מסתובבת שונה בבית.

בעצם, ההבדל בין הבית לבחוץ זה הגרביים.

כיסוי ראש שמה תמיד, וגם הבגדים צנועים כמו בחוץ.

ד. לא נראה לי שישתנה בהמשך

לא יודעת מה הפסק ההלכתי, זה מה שמרגיש לנו נכון וטוב

אני רואה שזה לא הכיוון כאן אז אציג עוד עמדה, אני בבית רק עם חצאית וכיסוי ראש, אבל קורה שיראו אותי כמה דקות בלי כיסוי ראש בזמני התארגנות למשל. משפחה תורנית מאוד.

אבל הילדים רואים מגע, חיבוקים ונשיקות (קצרות, על הלחי נגיד), יושבים קרוב על הספה וכאלה. גילאי 18 ומטה.

אנחנו מרגישים שזה טבעי ובריא לנו ולהם

אני פעם התייעצתי עם הרבנית לבנון על זה (כי אצל בעלי נהגו שלא בפני הילדים ואצלי שכן).

היא אמרה לי שהיא ממליצה שלא בפני הילדים.

אבל אנחנו כן נניח ניתן ידיים בסעודת שבת. 

שניה לפני שהתחילה שיעור

אז היא אמרה לי ש"נכתבו הרבה קולמוסים בעניין" (מקווה שאני מדייקת בביטוי), אבל היא לא בעד.

ואם אני לא טועה אז היא גם אמרה שיש כאלו ששואלים איך הילדים ידעו לעשות את זה כשיתחתנו, והיא עונה שכמו שלא רואים את ההורים ביחסי אישות ולמרות זאת יודעים...

כמו להגיד חתול וחתולה יודעים וגם אתם תדעו

זה באמת לא פשוט לדעת ולהבין בתחילה מה צריך לעשות

בטח בחברה שמרנית יותר

כמובן. שיש פה הטיית הפורום שרק אלה שמקפידות יענו

אני בבית הולכת בלי מטפחת וגם פותחת ככה את הדלת. בהחלט לובשת פיגמות עם מיכנסיים

בפני הילדים מחבקים ונ ותנים נשיקה על הלחי, כמו שאנחנו. עושים להם

מה שמראה אהבה, לא מיניוות

בס"ד
 

א. כל סוגי המגע כל עוד לא מדובר במגע מיני.

ב. כן

ג. כן

ד. בגדול מתנהגים אותו דבר מול כל הגילאים

ה. דומה אבל לא אחד לאחד

ו. לגבי לבוש ראיתי התייחסות בספר של הרב קנוהל ז"ל, "איש ואשה זכו, שכינה ביניהם". מול הילדים אני מסתובבת עם מכנסיים, בלי כס"ר ושרוולים קצרים (לא גופיה).

בשעה טובה!

א. רואים מגע לא מיני (כל מה שיש בין הורים לילדים למשל)

ב. כן אבל לא מספיק

ג. בודאי, הילדים רואים אותי בבית - בלי כסרש, עם פיג'מה קצרה. לא מחשוף ומכנסיים ארוכים, רק כשהייתי בהיריון קיץ לא עמדתי באחרון...

ד. לא.

ה. אמא שלי גם היתה כמוני מבחינת לבוש.

ו. לא שידוע לי.

טוב, אני לא רוצה לקלקל אף אחת

אבל מצבנו ממש לא כמו הרבה בשרשור (אולי זה רק מרגיש לי הרוב)

בכל מקרה,

אני עם שני ילדים מתוקים, בנים בני 3.5 ו- 1.5

1. יש מגע, המקסימום שהם רואים זה חיבוק (כל מה שבדרך לזה, גם). הם לא רואים נשיקה צרפתית למשל. אבל כן חיבוק קליל, ליטוף, החזקת ידיים

2. שומעים דיבורי אהבה (לא בקטע מיני, אבל כן אהבה פשוטה)

3. בבית אני הרבה בלי מטפחת, בעיקר בהתארגנות בוקר. אחהצ אם הילדים חזרו לפניי אני מחליפה מפאה למטפלת גם מולם.

מכנסיים כנל, מכנסי פיג'מה רחבים.

4. יש לי שאיפה שככל שהילדים יגדלו כן אקפיד יותר למשל על כיסוי ראש. מכנסי פיג'מה רחבים פחות רואה עניין.

5. מעולם לא ראיתי את אמא שלי בלי מטפחת או עם מכנסיים.

6. שאלה טובה. אני לוקחת פה ושם ממי שמרגיש לי.

לא אומרת את זה בגאווה, ממש לא. 

יש לנו מגע ליד הילדים,לא מיני,יותר מה שגם להם יש.

ליטוף,תפיחה על הכתף.נשיקות בלחי,

הילדים שומעים הערכה וכבוד ביננו.ולפעמים גם מריבות🤦‍♀️

אני לפעמים הולכת בבית בלי כסרש,רוצה מאד לשנות אבל קשה לי,הולכת בלי גרביים בבית,

בעלי מסתובב לפעמים עם גופיה עם שרוולים קצרים.

אצל ההורים שלי כן ראיתי מגע יותר מיני לידנו אבל בקטנה ראינו אותם מתנשקים מתחבקים,

אבל אמא שלי הלכה עם כסרש בבית,כן ראינו אותה בלי,אחרי מקלחת בבוקר עד שהתארגנה,

יותר מזה היה לה שיער כל כך ארוך שהיא לא יכלה להסתרק לבד,אני סרקתי אותה למטה והיא מלמעלה.

ממש מקווה להתחזק בעניין של כסרש

אני לא אוהבת להיות עם קצר/מכנסיים ולהסתובב ככה בבית.

אז חולצת פיג'מה יש לי לקיץ טישרט עם שרוול 3/4 (כשמוציאים חולצה יישובית אני קונה כדי שיהיה לי לפיג'מה... לא יודעת איפה משיגים חולצות כאלו סתם ככה).

ומכנסי פיג'מה - קניתי לי מכנסי אלאדין. בחורף ישנה עם מכנסיים חמות מתחת, ובקיץ רק הן בלי כלום מתחת. לי זה ממש נוח. לא עולה לי כשאני שוכבת כי סגור מלמטה, אבל הרבה יותר נעים לי להסתובב ככה בבית.

לכסר"ש לא מצאתי פתרון מושלם. בעיקרון משתדלת לא ללכת בלי בבית, יש לי כובע שאני שמה בלילה, אבל לרוב הוא נופל מתוך שינה. בבוקר משתדלת למצוא אותו וללבוש כשאני מתעוררת, אבל לפעמים הילדים באים לחדר שלי קודם.

חושבת שההורים שלי בגיל של חלקכן.

לי היה מאוד משמעותי שההורים שלי הראו גם חברות ביניהם. כאילו, הרבה ממה שהם הראו בקשר ביניהם היה יותר חברות מאשר "זוגיות/מיניות"

כלומר, כילדה הם מבחינתי אמא ואבא, וזה תפקידם. וגם כשיש הרבה ילדים בבית, בעיקר גם כשיש קטנים, אז הרבה מהבית זה סביב הילדים (באופן טבעי לחלוטין, לשחק, להאכיל, לקלח, לספר סיפור וכו).

אז כן, הם גם לגמרי גיבו אחד את השניה מולנו. נניח, אם שאלתי את אמא והיא אמרה שלא אז אסור לשאול את אבא (ולהפך). אם אבא מרשה אז אני מרשה. כזה… וכבוד אחד לשני גם, גם בקטע חינוכי אם מישהו מאיתנו התחצף וגם ביניהם, הם לא יזלזלו אחד בשני.

אבל זה דברים שהם יותר בקשר מולנו, הילדים.

אבל מדי פעם, נניח כששיחקנו עם עצמנו בסלון והם ישבו ליד השולחן, אז הם היו מחזיקים ידיים, או צוחקים אחד עם השני על דברים שלאו דווקא קשורים בנו, או מסתכלים אחד לשני בעיניים. יושבים על הספה ואמא מניחה ראש.

או אוכלים כולם ביחד מסביב לשולחן ואמא אומרת משהו ואבא צוחק ואומר (בטון מתגאה/מתלהב) "איזה אמא אלופה יש לכם". שברור שהוא שמח *בה*, בתור מי שהיא עצמה ולא רק בתור היא כאמא (יעני- בתפקיד)

זה משהו שלא תמיד שמתי לב אליו בכלל. וגם זה לא שזה רגעים שאי אפשר לגשת אליהם, ממש לא. זה פשוט להסתכל ולהגיד, יואו, הם לא פה ביחד רק בגללנו, אלא כי הם חברים ממש טובים אחד של השני. אוהבים אחד את השני (אבל מבחינתי, בטח כילדה, זה לא בהכרח היה בעניין זוגי, מבינות?)

אז רק אומרת, שזה גם משהו שכדאי לשים לב. שנניח דיבורי אהבה, גם אם הם ביניכם הזוג בלי קשר בהכרח לילדים, הם לא בהכרח דיבורים "זוגיים", או עם קונוטציה מינית. בשביל ילדים (וגם בכללי), חלק מהדברים זה פשוט שכיף להם לבלות יחד, נחמד להם, מחבבים את האישיות אחד של השניה. כזה.

(קצת כמו ששני אחים שמשחקים יחד, לפעמים זה כי הם במקרה באותה המשפחה ויש פה משחק ואחלה. ולפעמים זה שהם ממש ממש קרובים, מחפשים אחד את חברתו של השני, עושים הרבה דברים יחד כי אוהבים אחד את השני. כזה)

בכל מקרה אני מניחה שבשאלונים יש מקום לכתיבה חופשית לכתוב מה מפריע לך. תפרטי שם ויכניסו את זה לשיקולים.

יש כן אבל רב השאלות הן באמת על אבני דרך התפתחותיות ששם יש פחות מקום לקשיים שלו.

הרופא כן כתב מכתב אבל בכל מקרה אמר שחצי שנה זה המתנה סבירה.

לפגישה ראשונה, כן? אחר כך זה עוד תהליך..

מה שאני מכירה (בקופה אחרת) שמכניסים אבחונים ותורים לפי תאריך הגשה בלי קשר לתוכן של השאלונים...

ואם יש לכם באזור כמה התפתחות הילד, שווה לבדוק אם יש עוד מקומות שמאבחנים ואולי שם ההמתנה קצרה יותר.

וכדאי גם לבדוק איתם במקרה שמאבחנים בפרטי, מה התהליך הכרה והזכויות שמקבלים...

אחרי שאת מגישה תתקשרי כל יומיים לבדוק איפה זה עומד.

ככה עשיתי וב''ה ממש מהר קידמו אותנו (שמעתי על אחרים שעדיין בהמתנה ואני כבר מסיימת סדרת טיפולים. נכון לא יפה שנדחפנו, מה אני יעשה - מי שעושה את המוות מקבל!)

אפילו להתייעצות שלכם עם פסיכולוג כדי לראות אם בכלל זה הכיוון או שכדאי לבדוק כיוון אחר.

התורים באמת ארוכים בצורה לא נורמלית...

אז הוא אמר שהכי טוב התפתחות הילד.

יכולה לפרט על זה קצת?

אני זוכרת שגם אתם עשיתם משהו בפרטי.

זה קביל אחר כך נניח לקבלת טיפולים פרא רפואיים בקופה?

ובאמת זה הכי טוב כשרוצים לטפל דרך הקופה.

אבל יש גם פסיכולוגים פרטיים שמאבחנים אוטיזם, כאלה שהאבחונים שלהם מקובלים בקופה ובביטוח הלאומי, אבל צריך לעבור תהליך ארוך בשביל לקבל את ההכרה...

לכן אני ממליצה בינתיים רק ללכת לייעוץ אצל פסיכולוג כזה, כדי לראות אם זה בכלל הכיוון, ובינתיים לחכות לאבחון בקופה. (יש לי המלצה לפסיכולוגית, אם תרצי. בתקווה שהיא עדיין פנויה, אחרי כל האנשים מהפורום שכבר הפניתי אליה🤭)

(הבת שלי אובחנה בקופה, אבל חצי במקרה - הלכנו להתפתחות הילד בכלל כדי לקבל טיפול קלינאית תקשורת, ומשם עלה החשד לתקשורת... הבן שלי אובחן באופן פרטי, אחרי שבקופה לא קיבלנו מענה שלם. אבל הוא היה בגיל הרבה יותר גדול...)

אבל בגיל 3 הפסיכולוגית בגן אמרה שהוא גבולי אבל בטח זה בגלל שהוא מהקטנים בשנתון

והתסמינים מתרבים ולי זה שקוף כשמש.

הוא בתפקוד גבוה אבל בתוך בועה 

ואני כולי חוסר אונים שאני לא מצליחה לגעת בו באמת,

הכל מרגיש לי מעבר למסך זכוכית.

וגם במשפחה הסבתות מסכימות איתי שמשהו לא תקין...

אשמח להמלצה על הפסיכולוגית.

אז נראה לי שבאמת כדאי ללכת לאבחון פרטי כרגע, בתקווה שתצליחו במהרה לקבל הכרה בקופה ובביטוח הלאומי.

הפסיכולוגית היא דינה זלזניק, מקבלת בירושלים ובזום. אם לא תמצאי מספר שלה ברשת אוכל לתת לך באישי.

בהצלחה, יקרה❤️

שמלחיצים אותך? אולי תפריט קצת ונוכל לכוון?

גם לי יש הפרעות קשב בבית...

אני חושדת בהפרעות תקשורת, זה משהו אחר לדמרי 

בגיל תשע חיכינו לפסיכיאטר מעל שנה וחצי

אפשר באמת ללכת בפרטי

בכל מקרה נאמר לנו שהאבחון הפסיכולוגי הוא בפרטי...

אנחנו העדפנו לחכות

לשאןל מה קורה עם זה ושיזרזו עניינים.

פעם אחת נמאס לי ופשוט הלכתי לשם... אז אמרו בנונשלנטיות שכתוב שמגיע לנו תור לקלינאית תקשורת...רק שהם לא טרחו להודיע את זה.

קיצור- תהיו על זה

מלפפונים ירוקים עם גבינה

כל אלו מורידים את החומציות והצריבה.

ולמה לא טאמס? יש כשר

גם לי הרוקח המליץ לא לקחת אומפרדקס בהיריון אם לא חייבת.

כי זה מתערב בחומציות של הקיבה, אמר שעדיף טאמס אם אפשר

לא זוכרת אם 4 או 8, תלוי במינון.

לקחתי בחצאים....

לדעתי שווה להתייעץ עם רופא או רוקח איזו תרופה עדיפה. ואם כדאי לקחת מעל המינון כדי לא לקחת תרופה חריפה יותר

אולי הוא עדיף?

כי אותי רק אומפרדוקס הציל. והגעתי למיון בגלל צרבות.. שהוא כאבי תופת והתקפים הזויים..

דברים נלווים

לקחתי שנים בצעירותי ואני גם לא ששה לקחת אותו האמת

ולי עזר יותר מטאמס

כן לקחתי אומפרדקס בימים קשים וזו הייתה הצלה

אבל כשלא, מאלוקס עזר לי.

יש תמיסה(דוחה) ויש בטבליות שיותר סביר

עושה קסמים במיידי ומחזיק לכמה שעות.

בריא ומזין. ממליצה בחום!

משו כמו 6 שקדים בכל פעם..

לק"י

אני ילדתי את הגדול בקיסרי חירום בגלל מצוקה עוברית, ואחריו ילדתי 4 ילדים בלידות רגילות ב"ה.

לא עשיתי כלום מיוחד.

זה כן משפיע על זה, שלפני לידות אני חושבת שמחתימים על טופס שאת מודעת לסיכונים, שיש ניטור רציף במשך כל הלידה, שאם צריך זירוז- לא נותנים כל זירוז (יש לזה גם פלוסים, שלא יזרזו "סתם").

בטח יש עוד דברים.

בעז"ה שיילך בקלות, בריאות ובידיים מלאות ובריאות!!

מהפורום פה קיבלתי המלצות מאוד חמות לקחת דולה.

ואצלי היא באמת מאוד מאוד עזרה לי וקידמה את הלידה.

אז לדעתי כן כדאי לקחת דולה, במיוחד בלידה כזאת שהיא בכל זאת קצת יותר מורכבת.

אני קראתי הרבה סיפורי לידת ויב"ק באתר קיסר נולד אני חושבת

זה נתן לי כח להבין מה זה לידת ויב"ק, מה שונה בה.

ולקחת מזה המלצות וטיפים ללידה שלי.

יכולה לשתף בשתי החלטות שלקחתי לעצמי לקראת הלידה השניה שלי:

1. לא רציתי לדעת מה הפתיחה לכל אורך הלידה. כדי לא להילחץ ולא להיתקע.

2. רציתי להיכנס לחדר לידה כמה שיותר מאוחר,

הפרוטוקול הרפואי בלידת ויב"ק היא ניטור רצוף בחדר לידה.

ואצלי מכיוון שעברו לניתוח עקב ירידות בדופק יש לי קצת טראומה מהניטור

אז בחרתי להיכנס לחדר לידה מאוד מאוחר, את מרבית הלידה העברתי במחלקה (הגעתי בתחילת הלידה עקב דימום והציעו להתאשפז ולחכות שהלידה תתפתח, אחרת הייתי מתעכבת בבית)

לק"י

מהזמן (לפני הניטור הרציף). אלו היו 2 הלידות הראשונות שאחרי הקיסרי. 

אבל אני לא יודעת במה זה היה תלוי... אולי בפתיחה, אולי במיילדת.

(בלידה אחת לא הרגשתי שזה מיקל, בשניה ממש כן).

(וכל הארבע לידות היו באותו בית חולים).

אז תמיד שווה לשאול אם זה אפשרי.

כל הזמן עד הלידה עצמה

לק"י

אולי באחת שהייתי במקלחת המיילדת עוד לא נכנסה לחדר לידה, אז בזמן שחיכיתי לה נכנסתי לשם ופשוט לא יצאתי.

באחת אחרת, זוכרת שהמיילדת הציעה לי להכנס למקלחת. נראה לי אחרי מוניטור.

ילדת יותר מלידה אחת אחרי הקיסרי?

יכול להיות שבלידה הראשונה שאחרי הקיסרי מקפידים יותר?

(למרות שבשתי האחרונות שלי דוקא ניטרו מההתחלה. אבל אני לא אחת ששואלת הרבה או מנסה לבקש משהו אחר).

הבנתי שזו הלידה היותר רגישה.

גם לידות שמגיעות אחרי קיסרי ואחרי לידה רגילה (שהייתה אחרי קסרי) נחשבות ויב"ק

אבל הבנתי שהלידה הראשונה אחרי קיסרי יותר קריטית

כי הפחד הוא מהצלקת ברחם.

אחרי שיש לידה רגילה יש כביכול הוכחה שהצלקת עומדת בלחץ של הרחם בלידה.

ככה הבנתי, כמובן הסבר של הדיוטית, אני לא רופאה ולא מומחית.

ולגבי ויב"ק-

עברתי את זה עכשיו ממש

האמת שהיה חויה מתקנת מדהימה!!!

למרות כל החששות.

הייתחי עם בעלי

אחרי הניתוח חירום האחרון.

מבחינת הלידה בפועל ההבדל היה הניטור (והזירוז כמו שאמרו אצלי בפועל רק פקעו מים)

ובזה שווה ממש ללכת למקום עם מונטיור אלחוטי כי אחרת קשה לזוז וזה ממש מקשה!!

הייתה לי לידה קיסרית ראשונה ואחכ ילדתי 3 טבעי,  לא לקחתי דולה.

בלידה החמישית היה סיבוך ושוב היה קיסרי.

אחר כך לקחתי דולה וילעתי בחסדי ה' עוד 3 טבעי.

היום במבט לאחור- הצטערתי שלפני כן לא לקחתי דולה, כי הפער בין הטבעי שהתמודדתי לבד לבין הטבעי עם דולה היה שמיים וטרץ. זה הפך מלידות סבל ללידות חלומיות ומדהימות. (למרות שאת 2 הקיסרי אף דולה לא יכלה למנוע..( 

ממליצה בחום על דולה,  לא כי אי אפשר ללדת לבד אלא גם זו חוויה אחרת לגמרי

ויש המלצות לדולות מסויימות שיש להן התמחות בויבאק? 

אני לא קיבלתי הנחיה להגיע מוקדם יותר לבית חולים.

צריך לשאול רופא.

כמובן שיש לי המלצה לדולה מושלמת!!! שליוותה אותי.

מוזמנת לפרטי אם רלוונטי לך דולה שמלווה בלניאדו.

שמתמחה בויבק.

ילדתי לראשונה 10 שנים אחרי הקיסרי לידת ויבק בזירוז, אמנם לידה ארוכה אבל ב"ה מדהימה, כן התעקשו על מוניטור רציף למרות שעברו מלא שנים מהקיסרי

לאחר שנה הגעתי שוב ללדת שם הרופאה התעקשה על מוניטור רציף עוד מהמיון כי כבר היו צירים חזקים, בסוף סיימתי בחדר ניתוח עם קרע ברחם שמה שהדליק נורה אדומה היו האטות במוניטור, אז בעצם הרופאה הזאת הצילה אותי ואת התינוקת

כן לקחתי דולה אבל לא היה משנה כי מה שקרה לא קשור אליה.

באה להגיד שלפעמים הניטור הזה כן מציל חיים ולא צריך לזלזל גם אם זה סיבוך נדיר

בהצלחה ובידיים מלאות!! 🙏

לק"י

אין ניטור רציף?

או שיש משלב מסויים?

(אצלי זה בהחלט הראה על בעיה: כשעמדתי- הדופק ירד. וכשחזרתי לשכב זה הסתדר).

הקרע ברחם גדל משמעותי...

אותי אישית זה הציל ממש למרות שהתנגדתי והדולה שלי גם התנגדה, בפועל הקשבנו להם מחוסר ברירה וככה עלינו על הקרע שטופל בזמן

לק"י

אני יודעת שמוניטור מנטר את הדופק של העובר..ואצל הגדול שלי באמת הדופק ירד.

ואם לא מנטרים, עלולים לפספס.

הוא העובר

אם הוא בסדר

האמא והרחם בסדר

לכן מנטרים רציף אחרי קיסרי

גם כל אישה שמגיעה לחדר לידה מנטרים

ואם יש חשד שיש בעיה ממשיכים עם הניטור 

זה ירידות דופק. לפעמים ירידות דופק קשור לעןבר ולפעמים ירידות דופק קשור למצוקה אימהית- הרחם.

זה בעצם מה שהיה אצלי. היו צרים חזקים מאוד (שאפילו אפידורל לא השפיע גם תוספת לאפידורל ף בחדר ניתוח לא השפיע עד שנאלצו להרדים אותי) וחשבו שהעובר במצוקה מסיבה אחרת (אצלי היה עובר קטן) אבל אחרי שפתחו את הרחם הבחינו בקרע  שמן הסתם גם השפיע על העובר, היא נודלה אפגר 5 אחכ כבר היה אפגר 9...

אם תרצי המלצה, אפשר בפרטי.

זה מאוד עזר לי לפרוק ולפרק את הטראומה, להבין מה אני מרגישה ומה קורה בתוכי. עזר לי גם שזה מישהו חיצוני.

עם בעלי למשל דיברתי על זה אין ספור פעמים וגם זה עזר, אבל הרגשתי שצריך עוד מישהי עם הסתכלות מבחוץ וניסיון טיפולי.

חוץ מזה ממליצה מאוד לקחת דולה. כמובן שזה אישי וגם תלוי איזו דולה אבל מבחינתי זה היה שווה כל שקל שחסכנו עבור זה. עזר מאוד מאוד תודה לה'.

בשעה טובה בעזרת ה'

האמת שאני לא מרגישה בטראומה.י צאתי ממש בהכרת הטוב גדולה שיצאנו שנינו בריאים ושלמים מהלידה הזו. ובסהכ ההתאוששות היתה ממש בסדר ולא טראומתית מדי. 

כן זה מחשבות האם יקרה שוב.. בגלל שכל התהליך ככ מעורפל לי אז קשה לי לחשוב מה הייתי רוצה שיקרה הפעם ומה אני יכוךה לעשות בשביל זה. בלידה הקודמת לא היה לי תרחיש של ניתוח בשום אופציה בראש, ופתאום זה קרה..  

אפשר לבדוק באתר שלהם כל מיני רעיונות.

זה בעיקר באיזור עוטף עזה והאזור הקרוב.

שמעתי המלצות על יער שוקדה.

אבל לא הייתי אישית.

לכלניות יכולה להמליץ על יער שוקדה ובאר מרווה.

לקחת בחשבון שבסופי שבוע בתקופה הזו עמוס מאוד.

והנוף משם וואו

והרוח

והמדבר

אני הולכת עם נייד במסגרת תפקיד והשבת יצאתי איתו בכיס של הסוודר, שהיה קטן יחסית והנייד נראה לי הציץ (לרוב לובשת מעיל, אבל לא היה קר מספיק) וזה ממש הטריד אותי מה חושבים עליי. בעלי טען, כמוכן, שכל מי שרואה יודע שיש לי תפקיד שמחייב וזה לא כי אני מחללת שבת

כמו שלגברים יש כזה את הנרתיק של האקדח

ואז זה הרבה יותר ברור שזה פה כי יש לו תפקיד.

ובטח, יש גם בבית כנסת אנשים עם פלאפון בגלל תפקידם. 

מיילדת, רופאה, צוותי חירום וכו

או אפילו דולה שיש לה יולדת על הכוונת..

ומשתדלת ממש לשים אותו מראש בתיק של העגלה.

לפעמים זה קצת מוזר שאני איתו בכל מקום (נגיד- יצאתי לשיעור נשים בלי הילדים ואני עם התיק של העגלה...), אבל לי זה יותר נעים מאשר רק הטלפון כמו שהוא.

נותן לי יותר לשכוח שהוא שם ומרגישה לי יותר 'שבתי'.

היום יש אפליקציות שמודדות את מד הסוכר דרך הפלאפון.

חובה לשאת בשבת.

ממש משוכללות, שישר מזריקות לאחר ניתור

בעבר הייתי גרה בבני ברק ותמיד הצחיק אותי המבטים המתפלאים

אבל אני תמיד הולכת עם מדים אז קצת שונה 

גרמתן לי להרגיש נעים יותר