פעם ראשונה בחופש הזה
שמגיע הכאב.
פעם ראשונה שהוא בא,
שב אלי,
אחרי תקופה.
הוא מגיע,
בלי לדפוק,
בלי להתריע.
מגיע, דופק בי,
מבלבל אותי,
מסובב אותי.
מביא איתו כלום ביד,
מגיע ללא שום תוכן.
פשוט בא, כך, באמצע היום.
ואני בחדר, לבד,
מנסה להיזכר בטוב,
מנסה לדמיין רגעים של אהבה, וקרבה,
אבל כאילו הכל נמחק.
כאילו אין שום דבר.
כאילו הלבד לבד.
---------
עשיתי טעות איתך, אגב,
הייתי צריך לחייב אותך לכתוב לי מכתב,
הייתי צריך ללחוץ עליך,
להתחנן בפניך.
שגיתי, טעיתי,
ולא דרשתי.
אתה שביקשת, מיד התרצתי,
ומיד כתבתי.
אתה אחרי שביקשתי, הגעת עם שלל תירוצים.
ועכשיו, שיש לבד, לך יש מכתב במגירה, לפתוח, להזכר, ולחייך.
לי, אין אחד כזה.
לי תירוצים ממך, זה מה שיש.
ואני יודע, שאם תכתוב עכשיו אחד כזה זה ממש לא יהיה אותו דבר.
ממש לא.
-----------
הכאב עכשיו יעלם,
אבל כשהוא מגיע פעם אחת,
בפעמים הבאות הוא כבר יהיה בן בית שקשה לגרש.
----------
שירים עצובים ומדכאים, חזרתי.
