החזרה הביתה מציפה את הכל

החזרה הביתה מציפה את הכלחולמת.

וזה טוב וגם לא.

אני אוהבת להיות לבד.
כשאני לבד עם עצמי נהיית לי נחת, נהיה לי טוב.
אני אדם בודד כי זאת אני.
להיות בחברה, קל וחומר שבאופן תמידי, דורש ממני ככ הרבה כוחות נפש. ומציף בי הרבה קושי.
אם רק יכולתי, הייתי נשארת עם עצמי לתמיד. מכירה את עצמי וחופרת בנפש הזאת שאין לה סוף.

אבל יש לי חלומות גדולים מדי כדי לוותר עליהם. והחלומות האלה מחייבים את נוכחותי בחברה, מחייבים שאראה את עצמי.
אז אני עושה את זה. ועושה ועושה ועושה עד שנשבר לי ואני בוכה ובוכה ובוכה ורוצה לחזור כבר להיות מי שאני.

ככה אני. נאבקת.

והאבסורד הגדולחולמת.

הוא שחושבים שאני נהנית מהרעש-ברברת-דברת-השוואות- ציפיות-ריכולים-דיבורים האין סופיים האלה של החברה.
אנשים אשכרה מזמינים אותי! ואוהבים אותי!

אני לא יודעת להכיל את זה שאנשים רוצים אותי בחברתם.
אני בעיקר לא יודעת להכיל את זה שאנשים רוצים בכלל חברה.
אתם לא מצליחים להבין שחברה תמידית זה פשוט לא זה?

מה רק אני אוהבת שקטשקטשקט ואת עצמי או מקסימום חברה טובה? רק לי זה המקום שטוב?

זאת רק אני שמדי פעם, לעיתים קרובות מדי, מתנתקת פתאום מכל הסביבה שלי ופשוט לא רוצה להיות חלק?

זאת רק אני. אני יודעת.

זו לא רק את |לוחש|במחבת