כאב לא ברור הגיע
כאב לא מוסבר,
לא מפורש,
לא מתורגם.
הכאב חזר,
הפחד,
הגעגוע,
החשש.
הבדד.
געגוע לאנשים טובים,
געגוע שאין לו תרופה.
געגוע לתקופה שלא תחזור יותר,
געגוע לשעות נדירות שאף פעם לא יחזרו.
געגוע לאהבה.
ואין, פשוט אין.
אין תרופה, אין מזור למחלה.
מה שכן יש, זה שירים.
השירים העצובים האלה שפעם היינו שומעים יחד,
בחדר, בחושך,
השירים העצובים האלה שניגנו לנו כל כך הרבה שעות יחד.
----------
ואני יודע שזה לא יעזור לבכות על העבר,
אבל פשוט אי אפשר שלא.
החדר שלי כבר לא יכול לסבול אותי.
כל כך הרבה זמן אני נמצא בו בלי לזוז.
כל כך הרבה זמן אני פה בלי לברוח.
אין לחדר הזה כבר כוחות נפש כדי לשאת את כאבי.
הם נגמרו לו.
ועכשיו רק לחשוב שיש לי עוד שבת לבלות בבית הזה, בחדר הזה.
מי ישא את כאבי?
מי יקח ממני את עול הבדידות?
את שק הדמעות?
מי?
