היי, אפילו הצלחתי לעשות את כל השיעורי בית. כמעט.
ישבתי וחשבתי והצלחתי.
ואפילו כתבתי יחסית הרבה ויפה. וואו.
ורגע עילאי בשאבעס...
כמעט אפשר לקרוא לזה עילאי.
הייתי רחוקה. הכי רחוקה שיש.
ופשוט שכבתי מלא במיטה בלי עשות כלום, מקווה להירדם ויודעת שזה לא יקרה.
ואז קראתי שוב את שירה גאולה כי נמאס לי סתם לשכב.
ואז.
פתאום.
זה קופץ לי הקטע הזה.
"לך תבין שנאה עצמית, לך תבין התמכרויות רעות, לך תבין משאלת מוות. לך תבין את הצורך הזה לדקור את עצמך ולדמם.
אני לא רוצה את זה יותר. אני רוצה למצוא בעצמי טוב."
(שירה גאולה, עמ' 305)
זה מן רגעים כאלו,
של הבנה,
מחשבה,
מציאה של עצמי בתוך הכתוב הזר.
אפשר לקרוא לזה אפילו הארה.
זה פשוט אני.
וזה סימנים טובים שטאטע שולח לי.
אני לא רוצה את זה יותר.
לא רוצה את זה יותר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני רוצה למצוא בעצמי טוב.
אני רוצה למצוא בעצמי טוב. טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ואני מוצאת בעצמי טוב! ואני יודעת שיש!
אוי טאטע.
ואז קמתי.
שטפתי פנים.
והחלטתי להתפלל מנחה.
אז נכון זו לא הייתה תפילה מושלמת. בכלל לא.
אבל הצלחתי לקחת את הרצון ולעשות עם זה משהו. הצלחתי לעלות מהכי למטה שיש. אפילו אם זה לרגע. וואו.
וזה כשהייתי הכי רחוקה.
פשוט תודה.
איך שאתה ככה מסובב הכל בהשגחה.
ואז גם אכלתי משהו.
בירכתי "שהכל".
ופתאום עצרתי, חשבתי על המילים, אמרתי אותן לאט לאט.
שהכל נהיה בדברו.
הכל. הכל מאיתו.
הכל-הכל-הכל.
גם האיכסה שהרגשתי כבר ימים.
גם המחלה והכל.
וגם הרגעים הטובים וההארות וההבנות שהוא שולח לי.
וגם המחשבה על זה שאני רחוקה ושאני רוצה יותר.
הכל.
הכל מאיתו.
תודה לך טאטע.
ואז כתבתי נקודה טובה בעצמי:
מצליחה ללכוד את הרגעים הקטנים של הרצון וההבנות של הטוב, ולעשות עם זה משהו.
טאטע.
תודה לך על הרגעים הקטנים האלו. של ההתעלות. של החסד. של ההארות, של ההבנות, של המחשבות. תודה.
