כ"ג תמוז.
הגענו לביתך וכולם נמצאים, רק את לא נמצאת.
חיפשתי את עייניך, החומות הגדולות
שהסתכלו עליי שנים, אוהבות מבינות.
העיינים האלה לא יפתחו לעולם שוב.
יומיים לפני פורים הגעתי אלייך ביקשתי שתתפרי משהו.
את אמרת שכואבת לך הבטן, לא יותר מזה.
בפורים עצמו כבר פונית לבית החולים.
מי היה מאמין שמאישה עצמאית, חזקה וחסונה בגוף
תהפכי לסיעודית?
ככה ביום בהיר אחד זה השתנה.
ויותר מהכאב הפיזי של המחלה הארורה הזאת, כאב לך שאת צריכה להיות תלותית במשהו אחר.
הכי כאב לך.
שכל חייך התפללת והשתדלת שלא תצטרכי לבקש עזרה מאף אחד, לא להיות תלויה באף אחד.
פתאום כן.
ראיתי בעיינים שלך.
באתי אלייך לפני כמה שבועות, את סבלת מכאבים.
היה רגע שהתיישבת ונשענת עלי.
חיבקתי אותך והצמדתי את ראשי אלייך.
ידעתי שאת עצובה.
שאת לא רוצה שככה..
לא הגיע לך שככה זה ייגמר.
כשראיתי את הגופה הקטנה שלך שוכבת התעצבתי מחדש.
ידעתי שלא אקבל יותר את החיבוק שלך.
שלא תשאלי אותי אם אכלתי משהו היום.
שלא תתרוצצי בבית או שלא תנוח דעתך עד שאכניס לפי משהו.
אני חייבת לך סליחה,
לא הערכתי אותך מספיק בחייך.
היה לי קשה, הרגשתי פחות. אני דפוקה.
מבקשת סליחה על כל רגע פנוי שהיה לי שלא ביקרתי אותך בו.
אני אצטער על זה תמיד.
תמיד רצית שלכולנו יהיה טוב ושמחת על כל רגע שביקרנו אותך.
אני מתגעגעת אלייך.
אני אוהבת אותך המון ותמיד אוהב.
הייתי עושה הכל בשביל לקבל שוב חיבוק ונשיקה ממך.
לשמוע את קולך.
להחזיק לך את היד.
עוד מעט נכנסת שבת ואנחנו הולכים לאכול בביתך.
אני אחפש אותך, אני יודעת.
את לא תהיי לברך אותי אחרי אבא ואמא.
אני אתגעגע לברכה שלך. שבה הלב שלך יצא מרוב שרצית בטובתי.
את לא תעמדי שוב מול הכיור, השיש, הסירים.
גם לאוכל שלך אני אתגעגע.
אתגעגע אלייך, לראות אותך בגופך הקטן והנמוך מתרוצצת בין כולנו, שיהיה טוב.
קטנה אבל ענקית.
צדיקה, גומלת חסדים עצומה.
מאמינה באמונה שלמה ותמימה באמת.
את המודל שלי לחיקוי באמונה הגדולה שלך.
הלוואי ואצליח להגיע לאמונה הגדולה שהייתה לך.
סליחה.
אני אוהבת אותך סבתא.
תתפללי עלינו שם למעלה. תתפללי עלי.
נוחי על משכבך בשלום.
ושנשמתך תהיה צרורה בצרור החיים.
אמן.
תודה על כל מה שעשית בשבילי במשך כל חיי.

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען