עמדנו על הדשא וחיבקנו.
מלא דקות, עמדנו, ליד כולם, וחיבקנו.
לא ראיתי אותו אולי שלושה חודשים
ולפני כן אולי חצי שנה.
אף פעם לא דיברנו איזו שיחת נפש מלאה דמעות ורגשות.
אף פעם לא הייתי אצלו בבית
והוא אף פעם לא היה אצלי.
אף פעם לא למדנו יחד באותו מוסד לימודי.
אבל עדיין, עמדנו, וחיבקנו.
וכשהורדנו ידיים זה מזה,
ראינו שכולם עומדים לידנו בהלם ומסתכלים,
ואז הוא פלט, חברי לחיבוק,
"לא עם כל אדם מתחבקים ככה, כל כך הרבה זמן".
-------
פעם עשיתי דבר ממש אסור,
ממש ממש, משהו שאסור לעשות אף פעם,
וחיטטתי בהודעות של החבר הכי טוב שלי מהישיבה.
אנחנו חברים ממש טובים וממש רציתי לראות עם מי הוא מדבר,
ומה הוא עושה בטלפון.
לא חיטטתי מהטלפון שלו אלא מטלפון של משהו אחר.
לא עמדתי בדחף, ופתחתי.
אחרי שקראתי את ההתכתבות שלהם קיבלתי חושך בעניים.
הרגשתי באוויר,
הרגשתי מיותר.
וכשסיפרתי למטפל שלי את זה,
הוא חייך ואמר בציניות:
"נו, גילית שיש לחבר שלך עוד חברים בעולם?"
---------
אתמול,
אחרי החיבוק הזה,
הבנתי.
הבנתי שאני לא צריך מחיאות כפיים של אף אחד בעולם.
אני טוב, ומצויין.
אני אדם מיוחד, אדם מקסים,
מלא בכישרונות וכוחות מטורפים.
פעם חבר מהישיבה אמר לי שמכל החברים במחזור אני היחיד שהוא לא יודע מי תתחתן איתו.
שביקשתי שיסביר הוא ענה
שאני האדם הכי מיוחד שהוא פגש מימיו
ושהוא לא מכיר אישה בעולם שתתאים לאדם מקסים כמוני.
מרגש אה?
תאמת צחקתי קצת בתוכי שהוא אמר את זה,
אבל כשהבנתי שהוא אמר את זה בשיא הרצינות,
עשיתי פניי כרציניים.
-----------
הוא הזמין אותי לטיול,
טוב נו, הזמין.
חצי.
לא משנה.
קיצור, מתבקש שאני יעשה את הכל כדי להיות איתו בטיול,
הרי אני תלותי לא?!
מפה לשם, הודעתי שאני לא מגיע.
יש על האש אצל חברים,
סע לבד.
לא כי אני שונא אותו,
הרי אני מאוהב בו,
סתם כי בא לי להיות בעל האש.
הרגשתי טוב עם עצמי,
הנה, אתה יכול,
אתה יכול,
תמשיך.
ולא יודע.
---------
אתמול בשתי דקות שהם היו אצלי,
פשוט הגיעו לרגע,
השתנתי.
רק ראיתי אותם, איך הם מתפללים,
את התנועות גוף,
את השפה,
את הדיבור,
פשוט לראות אותם,
הזכיר לי הכל,
הזכיר לי מאין באתי ולאן אני אשוב.
הזכיר לי מי אני באמת,
אבל באמת.
וזה עשה לי טוב.
