תודה על זה.

הבדידות הנמשכת שרפה לי את הלב ואני לא הפסקתי להעלות רעיונות חדשים איך העולם הזה שחונק אותי בחום ומרירות היה צריך להראות. חשבתי אולי הייתי אלוהים, ומתאכזרת לאנשים טובים קצת פחות. הייתי שמה לב לנפשות שנקברות בתוך גוף ורוצות רק להעלם מפה. כי מי צריך חיים עם תחושת אובדן לא מרפה. פעם חשבתי שאני גדול ויפה, שווה בחורה או אולי אפילו שתיים. ניסיתי להיות אלוהים, ואפילו הצלחתי לסחוף אחרי אנשים גדולים אחרים. אולי יותר גדולים ממני, מי סופר. הייתי מהפנט, ובשקט, אולי על ידי לחישות או סם לא מזוהה, עוטף אנשים בשמיכה שחונקת אותם בלי אוויר לנשום או לחשוב, ועושה אותי מאושר. לפעמים הייתי חושב מה היה קורה אם כל בוקר היינו קמים לחיים חדשים. היום שעבר היה נשאר בזכרון, והבא אחריו ממשיך עם אנשים חדשים.

היא עוטפת בתוכה כל כך הרבה יופי מכוער, שאני לא יכול להפסיק להביט בה עם העיניים הקטנות שלי. אני מתפלל שאלוהים יחשיך אותה קצת, ויפתח לי את העיניים שאוכל לראות אותה טוב יותר. ההרגשה המהפנטת הזאת לא מרפה ממני, ואני לא מצליח להבין. איך לב כמו שלה יכול לאהוב לב כמו שלי, אני ממלמל לאלוהים, ומחכה לתזובה שלא תבוא בחיים. הלב שלי נשרט כשאת מסתכלת, אני מנסה לחפש דרך להגיע אליה והיא ככ רחוקה. הכי קרובה לאלוהים שראיתי אי פעם. היא יושבת מולי והגוף שלה ככ זקוף והעיניים ככ למטה. פחדתי שאולי אלוהים הקשיב לי, ומחר את תעלמי.
את קמה, העיניים שלי עוקבות אחרייך, והלב גם.
"קר לך?" אני לוחש ולא מפסיק לרעוד. "לא" היא עונה, וממשיכה להביט לנקודה לא ברורה, כאילו בטוחה ששם נמצא האושר, או לפחות איזה אוצר. אני מתמלא בהרגשה ככ יפה ומעיקה, היד כמעט מתקרבת, נוגעת. בחיים לא ראיתי כיעור ככ יפה, אני לוחש ויודע שהיא כוכב. הסערות שעוטפות אותי מטריפות לי את הדעת, אני ככ רוצה להתרחק
אבל פשוט לא יכול. השיער שלה צבוע, הגוף היפה שלה מכוסה בככ הרבה קעקועים. אני מנסה להבין מה היא מסתירה שם בפנים. אולי איזה שיגעון מטריף דעת, או ים ענק של מחשבות איך להרוס את העולם. אני יודע שהיא מסוגלת. לא מפסיק להסתכל

העתיד רץ לי תמונות תמונות כמו סרט בראש, ואני מרגישה בתוך חלום זוהר מדי ולא מפסיק להפתיע. פעם כשהערכתי אותי, גם ידעתי לדבר. עכשיו הפה שלי שותק הלב צורח והראש מסתובב ככ מהר, אני מתיישב. "הכל טוב?" אני שואל, זז באי נוחות ומרגיש סלידה שמעורבת ביותר מדי אהבה. "תמיד פחדתי להתשתגע, או להיות אלוהים." היא אומרת, ואני שם לב שכל מילה שלה מחושבת. היא גורמת לי לחשוב פעמיים. אני מנסה לחשוב איפה ראיתי שגעון יפה יותר מהטירוף המוזר שנמצא לה בכל מקום בגוף. אני לוחש ככ בשקט, קיוויתי שהיא לא תשמע. היא מרימה את העיניים מהרצפה, מסתובבת בדממת מוות מעיקה. לעולם לא ארגיש מה זה שניים. בטעות אני צועק. צעקה מבויישת כל כך. של בודדים



זה קצת מזמן אבל זה ככ קורה עכשיו