שאתה בורח מהבעסה.

ממש כן! אני זוכרת שלפני בערך 3 שנים אמא שלי טסה לחו''ל לבקר קרובי משפחה, ובאמת שלא היה לי מושג מה אני אעשה בלעדיה. הרגשתי תיסכול והמון כאב, ואני זוכרת שפשוט רצתי ורצתי ורצתי, ובכיתי... זה שיחרר, זה ממש שיחרר.

אני זוכרת שהיו לי עוד כמה פעמים שהרגשתי נורא כלואה, ושוב רציתי פשוט לברוח, להרים את הרגליים ולרוץ.

זה באמת טוב שאת יודעת לכוון את ההרגשה שלך למעשה, שאת יודעת מה עלול לשחרר אותך ממכאובייך... זה טוב שאת מצליחה לקשר בין הכאב לבין הריצה...

 ברוכה הבאה למועדון, רוצי בכייף, תרגישי חופשי.

זה משחרר, אך כשתרגישי מוכנה- אני ממליצה לך לנסות ולחפש למה את מרגישה רצון כזה לברוח...

אום על הריצפה בעצבים... ואם יש איזה כלי חרסינה שלא צריך אני לוקחת אותו ושוברת בעצבים.... זה שיא המשחרר...

אבל זה נשמע רעיון טוב לרוץ...

אני מדמיינת את עצמי זורקת כדור צהוב של טניס שוב ושוב ושוב, זה לא כזה עוזר אבל זה עדיף.

ובכלל ניסיתי בזמן האחרון לדמיין את עצמי מתרוקנת, הנשמה שלנו עוזבת אותנו כשאנחנו כועסים. ות'אמת שזה עוזר. ובכלל ידוע שכשאתה כועס משהו בתוך הגוף שלך קורה שגורם לך באמת להרגיש מרוקן- לפרטים אני אדבר עם חברה שלי, אני כבר לא זוכרת מה היא הסבירה לי..

עוזר אולי, אבל עדיין די בריחה מהמציאות- מההתמודדות.

לא??

אני לא חושבת שזה בריחה מהמציאות..

אני הולכת לחדר שלי, בוכה עד שנימאס..

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....