אני פרח.
פרח שדרכו עליו, פרח שהשקו אותו.
פרח שפרח, פרח שנבל.
על הפרח הזה עברה ועוברת תקופה מוזרה.
בהתחלה היה לו מוזר, היה לו קשה להתרגל.
היה לו משעמם, חסר.
לא השקו אותו מספיק.
לאט לאט הוא השיג עוד ועוד מים ולבסוף בשנייה הצליח להתגבר על החוסר, הוא גילה פרחים חדשים שתרמו לו מעט מהמים (תודה לאותם פרחים 
)
הוא צמח וגדל לאט לאט.
ואז. אחרי זמן מה חזרו שוב להשקות אותו.
אבל בבום אחד גדול- הרבה מים.
זה גרם לו קצת לנבול.
עכשיו, הוא מנסה להתאושש.
מנסה למצוא את הקרן שמש שתחמם אותו.
מנסה לא לקנא בפרחים אחרים על גודלם, ריחם, צבעם ואפילו קרן השמש המחממת שהם תפסו.
מנסה לעזור לפרח אחר אבל יוצא מתוסכל כל פעם מחדש,
כוחו נחלש.
ועכשיו.
עכשיו הפרח עדין מושקה.
מושקה לא ממים.
ולא מהשמיים.
הפרח משקה את עצמו.
מדמעות.
מהעיניים.
--
