תן לי את הכח לשנות לטוב
בלי לפחד
להיכנס לעמקי נשמתי.
לראות את הטוב
בלי שום הסתייגות.
לאהוב בלי להסתכל יותר מדי על הקושי
או האתגר עם הילד בגן.
להיות שם,
לתמוך גם כשלא פשוט לי
ואולי גם להאמין באמת בכל ליבי
שאתה מאמין בי שאצליח
להתחשל מהמסע המשמעותי הזה
בלי חסימות ובלי ספיקות,
אלא באמונה שלימה
שזאת ההחלטה הכי טובה שאני יכולה לקבל,
לחזור אליי ולמצוא אותך שם איתי.
למי שיכול לעזור-
מה עושים שמרגישים חסומים רק שלא יודעים מה בדיוק מונע ממני להתקדם?
ואיך אפשר להעצים את הטוב?
את ההסתכלות על הטוב בעצמי ובאחר ואולי גם באיזשהו אתגר שאיתו אנחנו מתמודדים?
ולשמוח באמת שמחה אמיתית ולא לתת כל הזמן לאנשים לבחון את המסע שלי בדרך אליה אני שואפת?


