כבר בגיל אחת עשרה רותם למדה לחלק אנשים לשני סוגים: אלה ששנאו אותה ואלה שלא. בהגדרה של לשנוא נכנסו בין השאר הבנות מהכיתה, הילד מהמכולת שהיא פעם עקפה בתור והמנקה בבית הספר שהודות לכישורי האומנות הגרועים שלה נאלצה לנקות גואש מהשולחנות והקירות במקלט בכל יום רביעי אחר הצהריים.
כל מי שלא שנא אותה נכנס לקטגוריה השניה, שכללה אנשים שחיבבו את רותם, אהבו אותה או לא הכירו אותה מספיק כדי לגבש לעצמם דעה מה הם מרגישים כלפיה. אנשים אחרים אולי היו מחלקים את הקטגוריות לשנאה, לחוסר רגש, לחיבוב, לאהבה ולהערכה. אבל בשביל רותם, כל מה שלא היה שנאה היה אותו הדבר.
לרותם יש שיער שחור קופצני וחלק שהיא תמיד אוספת בגומיה כחולה, עיניים חומות חכמות ופה שהיא אטמה יותר מידי פעמים כשהיה אסור לה לשתוק.
כשרותם הולכת לבית הספר, מי שמסתכל מהצד רואה ילדה קטנה עם תיק גדול ויד של ילדה-כמעט-נערה שמחזיקה יד קטנה של ילד. מי שמתקרב אליה קצת יכול לשמוע את הילד שואל על פרחים, על עצים ועל דשא, ואת רותם מסבירה לו על הציפורים. כשרותם מגיעה לבית הספר, כף היד שלה נפרדת מכף היד של הילד ועושה לו שלום. להתראות חמוד, תהנה, אני אבוא לאסוף אותך בארבע ונלך הביתה. אני חייבת לרוץ לשיעור, יום טוב שיהיה לך.
כשרותם נכנסת לכיתה היא מתכווצת והולכת לשבת בכיסא שלה ליד הקיר. לפעמים נדמה לה שאפילו הקיר מעניין יותר ממנה, אפילו מור ושירה ויעל מקדישות לצבע הצהוב המתקלף שלו יותר תשומת לב מאשר אליה. היא משעינה את הראש על הצבע הצהוב המתקלף וחושבת על זה שצריך לקנות חלב ולחם למחר ולקחת דברים מהדואר, ואז נמאס לה לחשוב על דברים שצריך לעשות והיא חושבת מה היה קורה אם היא היתה פרפר.
השיר החדש מהפרסומת החינוכית החדשה מקפיץ אותה מהחלומות בדיוק כשהיא עומדת לבקוע מהגולם, ובאיחור של שניה היא מבינה שזה היה הצלצול. זמן לאכול עכשיו. היא מוציאה את הכריך שהיא הכינה לעצמה בבוקר, גבינה לבנה עם עיגולים של מלפפון שנפרסו דקים דקים, פותחת ומתחילה לאכול. מור ושירה ויעל עוברות ליד השולחן שלה והיא שומעת אותם מדברות, תסתכלו את רותם, היא עושה הכל בבית כי לא דואגים לה, הבגדים שלה כאלה מקומטים ובאמת שמישהו צריך ללמד אותה לגהץ. רגע, יש לה מגהץ בבית בכלל? לא יודעת, אף פעם לא היינו אצלה, היא מתבודדת ואין לה חברות.
אני לא מתבודדת! רותם רוצה לצעוק, אבל הפה שלה מתמלא מים. היא משפילה את העיניים החכמות שלה והקוקו השחור והקופצני נופל לה לפנים. אני עושה הכול בבית, אז מה. ובכלל יש לנו מגהץ, בצבע סגול אפילו, תבואו תראו שיש לנו, אני נשבעת.
רותם למדה לחלק אנשים לאלה ששונאים ואלה שלא, בגלל ששנאה זה הרגש החזק ביותר שהיא נתקלה בו. אהבה היתה בעיניה כמו משטח אפור קר וריק, שהדבר היחיד שמצליח לשבור אותו זאת יד קטנה שמחפשת את שלה וקול מתוק שרוצה לשמוע על ציפורים.
כל מי שלא שנא אותה נכנס לקטגוריה השניה, שכללה אנשים שחיבבו את רותם, אהבו אותה או לא הכירו אותה מספיק כדי לגבש לעצמם דעה מה הם מרגישים כלפיה. אנשים אחרים אולי היו מחלקים את הקטגוריות לשנאה, לחוסר רגש, לחיבוב, לאהבה ולהערכה. אבל בשביל רותם, כל מה שלא היה שנאה היה אותו הדבר.
לרותם יש שיער שחור קופצני וחלק שהיא תמיד אוספת בגומיה כחולה, עיניים חומות חכמות ופה שהיא אטמה יותר מידי פעמים כשהיה אסור לה לשתוק.
כשרותם הולכת לבית הספר, מי שמסתכל מהצד רואה ילדה קטנה עם תיק גדול ויד של ילדה-כמעט-נערה שמחזיקה יד קטנה של ילד. מי שמתקרב אליה קצת יכול לשמוע את הילד שואל על פרחים, על עצים ועל דשא, ואת רותם מסבירה לו על הציפורים. כשרותם מגיעה לבית הספר, כף היד שלה נפרדת מכף היד של הילד ועושה לו שלום. להתראות חמוד, תהנה, אני אבוא לאסוף אותך בארבע ונלך הביתה. אני חייבת לרוץ לשיעור, יום טוב שיהיה לך.
כשרותם נכנסת לכיתה היא מתכווצת והולכת לשבת בכיסא שלה ליד הקיר. לפעמים נדמה לה שאפילו הקיר מעניין יותר ממנה, אפילו מור ושירה ויעל מקדישות לצבע הצהוב המתקלף שלו יותר תשומת לב מאשר אליה. היא משעינה את הראש על הצבע הצהוב המתקלף וחושבת על זה שצריך לקנות חלב ולחם למחר ולקחת דברים מהדואר, ואז נמאס לה לחשוב על דברים שצריך לעשות והיא חושבת מה היה קורה אם היא היתה פרפר.
השיר החדש מהפרסומת החינוכית החדשה מקפיץ אותה מהחלומות בדיוק כשהיא עומדת לבקוע מהגולם, ובאיחור של שניה היא מבינה שזה היה הצלצול. זמן לאכול עכשיו. היא מוציאה את הכריך שהיא הכינה לעצמה בבוקר, גבינה לבנה עם עיגולים של מלפפון שנפרסו דקים דקים, פותחת ומתחילה לאכול. מור ושירה ויעל עוברות ליד השולחן שלה והיא שומעת אותם מדברות, תסתכלו את רותם, היא עושה הכל בבית כי לא דואגים לה, הבגדים שלה כאלה מקומטים ובאמת שמישהו צריך ללמד אותה לגהץ. רגע, יש לה מגהץ בבית בכלל? לא יודעת, אף פעם לא היינו אצלה, היא מתבודדת ואין לה חברות.
אני לא מתבודדת! רותם רוצה לצעוק, אבל הפה שלה מתמלא מים. היא משפילה את העיניים החכמות שלה והקוקו השחור והקופצני נופל לה לפנים. אני עושה הכול בבית, אז מה. ובכלל יש לנו מגהץ, בצבע סגול אפילו, תבואו תראו שיש לנו, אני נשבעת.
רותם למדה לחלק אנשים לאלה ששונאים ואלה שלא, בגלל ששנאה זה הרגש החזק ביותר שהיא נתקלה בו. אהבה היתה בעיניה כמו משטח אפור קר וריק, שהדבר היחיד שמצליח לשבור אותו זאת יד קטנה שמחפשת את שלה וקול מתוק שרוצה לשמוע על ציפורים.
