אני מכיר ומבין עד כמה הדרכה זה שוחק, יש לי נסיון בזה (בתור מדריך וקומונר בהווה), ויש לי גם כמה עצות איך מתמודדים עם זה:

א. תסתכלי קצת איך ההדרכה עזרה לך-

יש אנשים שהיא עזרה בקצת, יש אנשים שבהרבה. אבל אין אנשים שההדרכה לא עשתה להם משהו.

ב. אני קיבלתי המון פרגונים מההורים, שמרתי את ההודעות והמכתבים (כן כן... מכתבים..) ואם ממש קשה לי- אני קורא את זה, זה מחזק.

ג. לשתף!! חשוב מאוד לשתף חברה/ מדריכה/ קומונרית (יכול להיות שאת גם לא היחידה שעוברת את זה אז אל תתפדחי, ביחד אתם יכולים למצוא פתרונות מעולים!!).

ד. פשוט להנות!! לצאת עם חניכות שלך לטיולים ולעשות חיים משוגעים!! זה טוב מאוד גם לקשר- אישי שזה אחד הדברים החשובים בהדרכה אם לא הכי (כןן!! קשר אישי!!).

ה. הדרך הכי פחות מומלצת היא לומר לעצמך שאת פשוט חייבת לעשות את זה, כי זה מה שהקב"ה רוצה ממך, והוא יודע שרק את תוכלי לחנך את החניכות שלך, אז זה פשוט חובה, וחלק מהחובה הוא גם החשק (כי כידוע- הדרכה בלי חשק זה כמו גוף בלי נשמה).

מקווה שתצליחי!!!

האמת כרגע הדרך האחרונה יותר רלוונטית לי.. אבל ננסה גם את האחרות בעז"ה.

תודה גדולה!

זה לגיטימי להתחלה.

אחר כך תתחילי להשתמש גם באחרים- זה ישנה לך את ההדרכה לגמרי!!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....