העיתון אלראי היוצא בקטאר פירסם שלשום כתבה מעניינת על הקהילה היהודית הוותיקה והנעלמת בלבנון. לדברי העיתון, מדובר בקהילה שעסקה בבנקאות, והיום נותרה רק אישה אחת חביבה וענייה שמוכנה להתראיין לעיתון קטארי. בלבנון, עד היום, 'הקהילה היהודית' היא קהילה מוכרת באופן רשמי על ידי השלטונות, ונקראת 'עדת משה' (אלטאי'פה אלמוסוויה). סוכנות "מבט לתקשורת פלשתינית" תירגמה את הידיעה, כפי שהועתקה לעיתון הפלשתיני "אלקודס".
"ב'ואדי אבו ג'מיל' במרכז ביירות היתה בעבר הקהילה היהודית הגדולה ביותר שכללה בקירוב 6,000 אנשים. שם האזור נקשר בהם, והוא נודע כ'ואדי היהודים'. היהודים טבעו את האזור בחותם המקצוע שלהם, והמקום נודע גם כ'שוק המצילים'.
היהודים ברחו מהדיכוי הנוצרי באנדלוס ובגרנדה, ומצאו מקלט בצל העות'מאנים הסובלניים. באותו הזמן הגיעו לביירות עקורים מוסלמים (גם הם מספרד) לאחר נדודים ארוכים בצפון אפריקה. ידוע שהמשפחות הביירותיות העתיקות והגדולות הן ממוצא אנדלוסי וצפון אפריקאי.
...ליד הארמון נמצא בית הכנסת. בתוך בית הכנסת תעלות אבן שעליהן חרותים מגיני דוד. בית הכנסת עדיין הרוס ועשבים שוטים מכסים אותו. פעולות השיקום והצמיחה באזור לא הגיעו אליו... סיפרו לי שראש הממשלה המנוח רפיק חרירי רצה לשפץ ולשחזר את בית הכנסת, אבל האגודה היהודית בלבנון סירבה מפחד שיפוצצו את המקום.
...ליזה מספרת לי: הייתה לנו חנות גדולה במרכז ביירות ובית מפואר, את יודעת שהיהודים היו מעשירי לבנון. אבל בזמן מלחמת האזרחים באו חמושים וחטפו את אבי והכריחו אותו לחתום שהוא מוותר על הבית והחנות, ועכשיו יש תביעה ביני לבן 'סולידיר' (שם השכונה שלה, כנראה) כשהבעיה תיפתר אולי אקבל סכום גדול של כסף, כמו שקיבלו אחרים...
שאלתי אותה על זכרונותיה לפני המלחמה בואדי אבו ג'מיל. היא אומרת: היו לנו שכנים מהעדה השיעית ומכל העדות, והיינו מאושרים, הכנו אוכל ושתינו קפה... עכשיו הכל השתנה ואני חיה כאן לבדי עם החתולים שלי. לעתים השכנים מבקרים אותי ולעתים אני מבקרת את ידידיי השיעים ב'דאחייה' ואנו מעלים זכרונות...
כששאלתי את ליזה כיצד היא מקיימת את הטקסים הדתיים שלה, היא אומרת שהיא איננה יודעת עברית היטב, והיא מקיימת את הטקסים שלה בביתה, אבל היא מכירה את 'הפאתחה', שלמדה משכניה השיעיים...
ליזה מפחדת לומר שהיא יהודיה, למרות שיש לה ידידים מכל העדות הלבנוניות. היא שאלה אותי מאיזה אזור אני בלבנון, ועניתי לה: משבעא. היא חייכה ואמרה: הו, שבעא, היו לי חברים משבעא, והם הביאו לי דובדבנים ותפוחים. אח"כ היא מוסיפה: כשאני שומעת בחדשות שחוות שבעא הן סוריות אני אומרת למכרי: לא נכון... אני מכירה אנשים רבים משבעה והם לבנוניים.
וכששאלתי אם היא חושבת לנסוע לישראל, שהיא ארץ ההבטחה לפי אמונת היהודים, או לצרפת שם חיים אחיה, אמרה: אנחנו היהודים בלבנון נמצאים מזה אלפיים שנה, וכאן חייתי את הימים היפים ביותר שלי, וזכרונותי כאן, ואני מפחדת לנסוע לישראל, אבל אני מייחלת לבקר את המקומות הקדושים כאשר יהיה שלום, ולא עכשיו.
ליזה נראית דבקה בחיים ומתגברת על קושי יומה, ולא חשה בדידות. כששאלתי אם היא מרגישה בודדה היא אומרת: כלל לא, בין עבודות הבית והרדיו והצפייה בסדרות המכסיקניות, הזמן עובר.
ליזה, שבעבר היתה בת עשירים והלוותה לשכניה כסף, כפי שאמרו לי תושבים בשכונה, התעקשה שאשאר אצלה לארוחת צהריים של ביצה קשה וקפה".